קשה להמעיט בחשיבות עצם קיומו של תחקיר צה"ל על שהתרחש בבארי ב-7 באוקטובר, או במשמעות הכתוב בו. אין זה מובן מאליו שבתחקיר שגובש בידי צוות צבאי, על תפקוד הצבא ובשמו, ייאמר בצורה ברורה וחד-משמעית כי צה"ל כשל במשימה המרכזית שלו: שמירת חיי אזרחי מדינת ישראל.
אין לזלזל בכך שבחלק גדול ממסקנות התחקיר לא בחרו מנסחיו בהתפתלויות לשוניות, אלא אמרו דברים מפורשים: לאורך שעות ארוכות ובגלל כישלונות הצבא, נותרו תושבי בארי לבדם מול אויב נורא וחסר מעצורים.
מהלך הקרב בקיבוץ בארי, כפי שהציג צה"ל
(צילום: דובר צה"ל)
7 צפייה בגלריה
101 אזרחים נרצחו, 35 נחטפו, 11 עדיין בשבי. קיבוץ בארי
(צילום: גדי קבלו, באדיבות yes, EPA/ABIR SULTAN)
אי-אפשר לדלג על הדברים החדים שאמר דובר צה"ל, תת-אלוף דניאל הגרי, לתושבי בארי במלון ליד ים המלח ביום חמישי האחרון. "לא רק נכשלנו, אלא הפקרנו את העוטף ואת חברי בארי בפרט", אמר, והוסיף: "אני רוצה בשמי, ובשם צה"ל, לבקש מכם סליחה".
הגרי, במידה מסוימת, לוקח על עצמו יותר מכפי אחריותו, שכן הוא, כדובר צה"ל ב-7 באוקטובר, נושא במעט מאוד, אם בכלל - מהאשמה על מה שאירע. העובדה שהוא, דווקא הוא, כפנים של הצבא, עומד מול האנשים הכועסים ולוקח על עצמו אחריות בשמו ובשם צה"ל - היא אומץ לב מהדרגה הגבוהה ביותר.
סוג כזה של התנהלות אינו חזון נפרץ בהיסטוריה של צה"ל, או של מדינת ישראל בכלל, ואינו מובן מאליו באף צבא ובאף מדינה מערבית אחרת בעולם. אבל דווקא על רקע החשיבות העצומה שצה"ל ייחס לתחקיר על בארי, הראשון מבין עשרות - כך התרבו החורים וסימני השאלה באשר לתחקיר.
אם צה"ל לא יגדיל ראש וימצא להם במהרה פתרון, הם עלולים להעמיד בסימן שאלה לא רק את תחקיר בארי, אלא את מערך התחקירים כולו, ואיתו את עצם היכולת של הצבא לחקור את עצמו ללא מורא וללא משוא פנים.
תיעוד: לחימת כוחות שלדג בקיבוץ בארי וחילוץ תושבים
(צילום: דובר צה"ל)
השמות שנמחקו פתאום
השאלה הראשונה שעולה לא נוגעת בסוגיית מה כתוב בתחקיר, אלא בעניין בסיסי עוד יותר - מי כתב אותו. לצד אלוף (במיל') מיקי אדלשטיין, מובאים שמותיהם של שישה מכובדים שהיו חלק מצוות עריכת התחקיר. "חברי הצוות אינם מהווים חלק משרשרת הפיקוד ולא היו מעורבים באירועים עצמם", מבהירה ההודעה את מה שאמור להיות מובן מאליו, שהרי לא ייתכן שבחקירה כל כך רגישה יחקור אדם שהוא פקוד של מישהו שהוא מושא המחקר, או בוודאי שנטל חלק בעצמו בקרבות בבארי.
אלא שהניו יורק טיימס פרסם כעבור שעה קלה את מה שכנראה לא היה מובן מאליו. סגן-אלוף אליחי בן-נון, מכותבי המסמך, היה קצין האג"ם של אוגדה 99, האוגדה של ברק חירם. הוא שירת תחת פיקודו של חירם במשך חודשים רבים, ובין השאר גם באותו יום שבת, ב-7 באוקטובר, במהלך הקרבות על בארי. בריאיון ל"עובדה" סיפר בן-נון שהוא זוכר הכול, "ואני רוצה לזכור. כל איש צבא שדרך בבארי משבת בבוקר ועד שסיימנו לחימה שם צריך שיזכור את בארי".
הזיכרון הזה של בן-נון, שלא יימחה לעולם, בהחלט צריך לשמש את חברי צוות התחקיר, אבל כעד, לא כחבר הצוות. הצבא לא הכחיש בפומבי את המידע הזה, אבל טרח להזין עיתונאים באין-ספור גרסאות על הטעות המוזרה שקשורה בפרסום שמו של בן-נון.
במקביל, הצבא החל למחוק את שמו מכל הודעה או מסמך בנושא, כך שבפרסום באנגלית שעה מאוחר יותר, הוא כבר לא הופיע יחד עם שמה של חברת צוות נוספת, שנמחק אף הוא. גם אם מדובר באי-הבנה תמימה לחלוטין, בעניין כה רגיש - אולי הרגיש ביותר בהיסטוריה של הצבא - היה צריך לוודא שיש אפס טעויות.
עם מפות, בלי מסקנות
השאלה הגדולה השנייה שעולה נוגעת למה באמת מייצג תחקיר צה"ל בנוגע לקרבות בארי. ביום חמישי צה"ל הציג שני תחקירים שונים — האחד לתושבי בארי ולמשפחות השכולות, והשני לציבור ולתקשורת.
אדלשטיין נתן הצגה מרשימה ומפורטת מאוד לתושבי בארי, אך בעיקרה תיאורית-סיפורית, נסמכת על אין ספור מפות ודיאגרמות ונתונים, ושלא כללה את המסקנות שכן הופיעו בהודעת דובר צה"ל - זו שהייתה אמורה להיות רק תמצות של הדברים.
הדברים אמורים במיוחד בנקודה הרגישה ביותר בתחקיר, ואולי במלחמה כולה: ההתרחשויות סביב הבית של פסי כהן ז"ל והמסקנות שעולות בנוגע לתפקוד הכוחות וקבלת ההחלטות במקום, ובמיוחד של מפקד הגזרה - תת-אלוף ברק חירם. אדלשטיין הפליג באין ספור פרטים, שבהם חלקו של חירם תפס חלק קטן מאוד, וחלקם של מפקדים אחרים — מפקד הימ"מ ח' שהיה בחמ"ל המשותף עם השב"כ, ומפקד הפלגה של הימ"מ בשטח — תפס נפח נוכח למדי.
בכל מקרה, וגם לנוכח שאלה מהקהל, אדלשטיין סירב לתת חוות דעת על תפקודו של חירם, או על התאמתו לתפקיד מפקד אוגדת עזה, והשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה לרמטכ"ל. לעומת זאת, בהודעת דובר צה"ל נאמר כי "מהתחקיר עולה כי אל מול הנסיבות המורכבות והקשות ששררו, המפקדים והכוחות שפעלו באירוע קיבלו החלטות מקצועיות ואחראיות".
למעשה, למקרא תחקיר בארי בגרסת דובר צה"ל, ניתן להתרשם כי בכל הקרבות של בארי יש נקודת אור אחת שבה פעלו הכוחות "בציר פיקוד ושליטה סדור, שכלל פיקוד מתוך חפ"ק ייעודי של ימ"מ, שב"כ וצה"ל, ותוך קבלת ליווי מודיעיני ואווירי בזמן אמת". נקודת האור הזו היא הטיפול בנושא בני הערובה והמחבלים בבית של פסי.
אדם שהיה נוכח בפגישה של אדלשטיין והגרי עם תושבי בארי אמר כי אם אדלשטיין היה אומר להם את הדברים הללו, כפי שדובר צה"ל אמר לתקשורת, "לא הייתה נשארת ביצה אחת משאריות ארוחת הבוקר שהחברים לא היו משליכים עליהם".
המהומה והמחלוקת סביב חירם התעוררו אחרי שהוא אמר בגאווה בריאיון שנערך באוקטובר, זמן קצר אחרי הקרבות, במסגרת תחקיר של ה"ניו יורק טיימס" אודות האירועים בבארי (תחקיר שגם הח"מ היה בין כותביו), כי הוא זה שאישר לטנק לירות פגזים על הבית, ושהורה לכוחות הימ"מ בשטח כי עליהם "לפרוץ פנימה גם במחיר שייפגעו אזרחים". הטנק אכן ירה כמה פגזים, ובסיום ההשתלטות על הבית התברר כי רק שניים מ-14 בני הערובה שרדו.
בשבועות האחרונים תכפו ההדלפות כי מסקנות התחקיר עומדות "לנקות" את חירם מכל רבב שהוטל בו. לפי חלק מהגרסאות, ההסתבכות של חירם מקורה לא במעשיו אלא רק בפה הגדול שלו. לפי חלק מהגרסאות, חירם התהדר בנוצות לא לו, וסיפר כי התיר אישורי ירי חריגים בטנק בתוך שטח ישראל שכלל לא הוא נתן.
עמיתי, נחום ברנע, כתב כאן בסוף השבוע כי "הבעיה היא שחירם עצמו, בריאיון ל'ניו יורק טיימס', דיבר כמי שניהל את האירוע וכמי שהחליט להקריב חיים של בני ערובה. משפט אחד מהריאיון התפרסם בכתבה, שהייתה תחקיר רוחב על האירוע בבארי. אדלשטיין לא ביקש מ'הניו יורק טיימס' את הקלטת הריאיון. חבל שלא ביקש". מתברר כי לא רק שלא ביקש, אלא שלפחות חלק מחברי הצוות לא קראו כלל את המאמר שמיקד את הזרקור על הזירה הזו.
אולם, אל מול המסקנות החדות של צוות הבדיקה, נדמה כי כל זה לא חשוב כלל. כי הרי אם המסקנה היא שהכול תפקד כמו שצריך, אז מה זה משנה בעצם מי נתן את ההוראה, כי הרי זו הוראה מצוינת, והכול היה בסדר בבית של פסי.
לחקור גם את הקונספציה
התחקיר מקפיד לגעת רק בבארי, ועורכיו נזהרו שלא לגעת במה שבצה"ל מבטיחים שיעלה בתחקירים הבאים: הפתעת המודיעין, הקונספציה, ההיערכות לפלישה והאפשרות למלחמה בתוך שטח ישראל. אחד מהנושאים הרגישים ביותר בתחקירים הללו יהיה התפקוד של חטיבת המבצעים במהלך הלילה שלפני, וברגעים מיד אחרי שהחלה הפלישה. הנושא רגיש כי הוא מתרחש בקריה, קרוב לצמרת המטה הכללי, אבל הוא רגיש במיוחד לנוכח מינויו של תת-אלוף שלומי בינדר, ראש חטיבת המבצעים, לתפקיד ראש אמ"ן - מינוי שמעורר לא מעט ביקורת.
מירי גת מסיקה מבארי מגיבה לתחקיר
(צילום: הרצל יוסף )
ההגעה המאוחרת וההססנות שהתחקיר מגלה אודות כוחות צה"ל שהיו אמורים לסייע למתרחש בבארי, נובעות גם מתפקוד אוגדת עזה, שזוכה בתחקיר ללא מעט ביקורת, אבל גם מתפקוד חטיבת המבצעים, שהייתה אמורה להבין שאוגדת עזה לא עומדת בעומס ולתפוס פיקוד. התחקיר לא נוגע בחטיבה, פרט לנקודה אחת, שבה הוא משבח אותה ואת ראשי הצבא על ההחלטה המצוינת למנות מפקד לגזרה - את ברק חירם - וכן את תפקודו בקרב.
הסתירות שעוד יפתחו את התחקיר הזה לבחינה חוזרת, אולי בוועדת החקירה הממלכתית שתושבי בארי דורשים, יתגלו מהר מאוד אל מול המסקנות החד-משמעיות של גרסת דובר צה"ל לתחקיר. הנה כמה מהנושאים שייבדקו בידי אותה ועדה, או כל צוות שיתעקש להגיע לחקר האמת בנושא קודם לכן:
- האם היה קונצנזוס בין כל הגורמים בשטח, שהמשא ומתן עם המחבלים באמת מיצה את עצמו?
- האם כל המפקדים והגורמים בשטח נחקרו בידי צוות התחקיר? ומבין אלה שנחקרו — האם כולם מסרו גרסה זהה לחלוטין?
- למי בכלל יש סמכות להורות על ירי טנקים בשטח ישראל? הפרסומים כאילו התחקיר הראה שהפגז הראשון נורה לפני שחירם הגיע לשטח, הם הטעיית דעת.
צוות הימ"מ ביקש ירי מקלעים ובשל אי-הבנה נורה פגז לאזור שבין בניינים. זו הייתה טעות. חירם טען שהוא זה שנתן את ההוראה, ובתחקיר נאמר שזו הייתה הוראה סבירה - אך לא למי הייתה הסמכות לתת אותה. ואם חירם לא היה שם, האם למפקד הימ"מ המרוחק משם יש סמכות לתת הוראה כזו או אחרת, דרמטית לא פחות, על פריצה לבית?
התחקיר לא קובע, וכנראה לא ניתן יהיה לקבוע לעולם, כמה מהרוגי הזירה היו כתוצאה מירי הפגזים. התחקיר טועה כשהוא לא עוסק בשאלה החשובה - האם החלטת המחבלים להתאבד ולירות בבני הערובה התקבלה אחרי ירי הטנק על הבית עצמו? כלומר, האם ההחלטות של הכוחות בשטח הן שהובילו או החישו את סיומו הטרגי של הקרב?
זה מחזיר אותנו לשאלה הראשונה: האם המשא ומתן באמת מיצה את עצמו?
