פרשת פרופ' מנחם אלקלעי, הגינקולוג הבכיר משיבא שהטריד ותקף לכאורה נשים באופן שיטתי וסדרתי (26 עדויות הגיעו למערכת, ארבע כרגע בטיפול המשטרה), היא מזעזעת ומבישה. מזעזעת – כי כשטורף מיני הוא גם רופא, ועוד רופא נשים, יש פה בגידה מקצועית ומוסרית חמורה שמעניקה למעשים האלה רובד נוסף ומצמרר. מבישה – כי המערכת ידעה שבקרבה מסתובב עבריין לכאורה, רופא שבוגד בשבועת היפוקרטס, ובחרה להתעלם. יותר נכון: להמשיך ולהכשיר את השרץ.
על פי התחקיר שערכה נינה פוקס, כתבת "ידיעות אחרונות" שחשפה את הפרשה, שתי תלונות הוגשו לבית החולים שיבא. אחת הוגשה לבית החולים פוריה. תלונה אחת הגיעה לקופת חולים מאוחדת, כשלמתלוננת נאמר שהיא לא הראשונה שפנתה אליהם. למשרד הבריאות הוגשה תלונה אחרת כבר לפני שנתיים.
במאי 2020 נפתח לאלקלעי תיק במשטרה, שנסגר כתוצאה מהחלטת הפרקליטות. המתלוננת הנחושה הגישה ערר, ובאוגוסט האחרון, לאחר שהתקבלה במשטרה תלונה נוספת, הערר אכן התקבל. שום דבר מאלה לא מנע מאלקלעי להמשיך לעבוד, להחזיק במשרה בכירה, להמשיך ולקבל נשים בקליניקות שלו. הממסד הרפואי בחר לשתוק, ושתיקתו היא רעה חולה, ממארת, שמספרת הרבה על יחס המערכת לנשים, ומהווה קרקע פורייה לאלקלעי ושכמותו.
זה קרה גם לי וכמעט לכל חברותיי. הערות על הגוף, על המשקל, על הרגלי המין. לחברה אחת אמר גינקולוג שהיא לא יודעת לפתוח את הרגליים, ושלא מפתיע שאין לה בן זוג
ויש עוד שכמותו. סיפורים כאלה של גינקולוגים שמנצלים את המעמד העדין, אולי השברירי מכולם, שבין רופא למטופלת, מקום שבו אישה חשופה כל כך, מובכת, חוששת, והופכים את המפגש למצלק – יש בשפע. וזה לא שכל הגינקולוגים הם מטרידנים ותוקפים, חלילה וחס. הסיפור של אלקלעי הוא נדיר, ואין בו כדי להשליך על מקצועיותם ועל הגינותם של כלל הקולגות שלו. אבל בזכות מהפכת מי-טו התחלנו לדבר על הדבר החמקמק הזה שנקרא התחום האפור. ושם, על כיסא הגינקולוג, תחת אורות הפלורסנט, ובבדיקה שדורשת חשיפה גופנית ואינטימית מעבר לבדיקה גופנית רגילה – התחום האפור חוגג.
הסיטואציה הגינקולוגית היא רגישה מטבעה, זירה מועדת לפורענות. דוח של קרן בריאה משנת 2017, שתישאל 6,500 נשים על הצרכים ועל הרצונות שלהן בבדיקה גינקולוגית, מצא כי כמעט כל מטופלת חמישית חווה טראומה על כיסא הגינקולוג. 16 אחוז מהנשאלות העידו שנתקלו לפחות פעם אחת בהערה או בשאלה לא ראויה במהלך הבדיקה. בשורה התחתונה, לא מעט נשים יוצאות מהגינקולוג כשהן לא מצליחות לנסח לעצמן את הסיבה לכך שהן מרגישות ממש רע.
זה קרה גם לי, זה קרה כמעט לכל חברותיי. הערות על הגוף, על המשקל, על הרגלי המין, בדיחות מעוררות מבוכה בסיטואציה רגישה מלכתחילה. לחברה אחת אמר גינקולוג שהיא לא יודעת לפתוח את הרגליים, ושלא מפתיע שאין לה בן זוג. לחברה אחרת הומלץ בבדיקה שגרתית לעבור ניתוח אסתטי בוואגינה. לא מעט נשים יכולות לספר איך רגע אחרי שהוציאו מקרבן יצור חי, הרופא שתפר אותן זרק לבן הזוג ש"עכשיו אני מחזיר לך אותה כמו בתולה". באופן אבסורדי, במקום שבו נשים אמורות להרגיש בטוחות, נווה מדבר בעולם של חפצון ותרבות אונס, רבות חוות את ההפך.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןמאחורי האירוע החריג של אלקלעי מסתתר תחום רקוב שזקוק למהפכה. די בתגובתו לאחר התפוצצות הפרשה כדי להוכיח זאת. "התלונות בתחום זה הינן בדרך כלל תלונות סרק או כאלה הנובעות מחוסר הבנה של הנבדקות, ולא ממעשים פסולים של הרופא המטפל". על זה נאמר הפוך, גוטה, הפוך. מה שפעם נחשב תקין, נורמטיבי ו"יאללה, מה את היסטרית?", כבר לא עומד בקריטריונים של העידן הנוכחי. עידן שבו נשים רוצות שיתייחסו אליהן כסובייקט, לא כגוש בשר פשוק רגליים.
בכוחנו, הנשים, לשנות את כוחות השוק, להיפרד מהבושה, לאוורר את הסיפורים האלה מתוכנו, להשמיע קול בכל פעם שנחצה הגבול, וללכת אך ורק לגינקולוגים ולגינקולוגיות שגורמים וגורמות לנו להרגיש שהגענו לחוף מבטחים.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
