אלכס למפ, סטודנט ישראלי בקייב שהתגייס לצבא האוקראיני ונפצע כבר ביום השני למלחמה נגד רוסיה, נאבק כבר חודשים כדי לשוב לארץ ולטפל ברגלו שנותרה בתפקוד חלקי - אך ללא הצלחה.
למפ (35), שעלה מאוקראינה בילדותו, חזר ללמוד בקייב בשנת 2017 לאחר שחידש את האזרחות האוקראינית - וכעת החוק אוסר עליו לצאת מהמדינה בשל צו הגיוס הכללי. "הייתי אמור לסיים את הלימודים במרץ 2022 ולחזור אחרי חודש לארץ, אבל המלחמה פרצה ב-24 לפברואר והתנדבתי ליחידת ההגנה האזורית", סיפר ל-ynet.
למחרת הפלישה הרוסית הגיע למפ ללשכת הגיוס וקיבל נשק. "הגעתי לבוש בג'ינס, חשבתי שאקבל נשק ואחזור לאשתי והילד כדי להגן על השכונה שלי במקרה הצורך, אבל ברגע שנתנו לי את הקלצ'ניקוב והעוצר התקרב - המפקד אמר לנו להישאר לישון בלשכת הגיוס", סיפר.
בשעה 03:30, שחזר למפ, מפקד הכוח הקפיץ את המתנדבים שרק גויסו בעקבות דיווח על צנחנים רוסים שחדרו משדה התעופה הוסטומל לתוך קייב. "הקפיצו אותנו בלי שעברנו אימון כלשהו, לא ירינו אפילו פעם אחת", הוא נזכר. "חילקו אותנו לחוליות של 7-5 חיילים, כשבכל חוליה יש שני אנשים עם ניסיון - והיתר מתנדבים כמוני. הפקודה שקיבלנו הייתה פשוטה: 'או שהם הורגים אותך, או שאתה הורג אותם'.
כעבור כ-10 דקות הגיעו החיילים אל פארק ברסטייצקי שבקייב - ושם נפתח לעברם ירי מסיבי של מקלעים. "שכבנו על האדמה המושלגת וירינו לעבר מקור הירי. היה כאוס מוחלט, אבל יישמתי את מה שלמדתי בצה"ל: להיות קר רוח, ותמיד בשליטה", אמר למפ. ברגע מסוים הוא הסתובב אחורה - והבחין בכניסה לבניין בן ארבע קומות חייל רוסי שכיוון את נשקו לעבר הכוח.
"אפשר היה לראות שהמדים שלו היו כהים יותר מהמדים של הצבא האוקראיני, אבל בתוך תוכי הרגשתי שמדובר בחייל רוסי - וזה הסתבר כנכון. צעקתי באוקראינית כמה סיסמאות כדי לבחון את תגובתו, אבל הוא המשיך לעמוד ולא הגיב. אז צעקתי באוקראינית לתפוס מחסה והחוליה קפצה לבור שמצאנו ליד אחד המרתפים הסמוכים. חיסלנו אותו במקום".
החלו חילופי אש כבדים, ואלכס המשיך להסתתר לצד חבריו בבור למשך כחצי שעה. כמה מחברי החוליה נכנסו לבניין שבפתחו עמד החייל הרוסי והרגו עוד כמה חיילים שהסתתרו בו. "כשניסיתי לצאת מהבור הרגשתי כאב חד מאוד ברגל - והסתבר ששברתי אותה מעל הקרסול", אמר למפ. כבר בבוקר לאחר מכן הוא פונה עם אמבולנס לבית חולים משטרתי, שם הניחו גבס על רגלו והציבו בפניו שתי אפשרויות: להתאשפז או לחזור לביתו.
בשל הצפיפות הרבה בבית החולים החליט אלכס לעזוב את המקום, אך לא הייתה שום אפשרות לחזור לכיוון ביתו. "הצלחתי להזמין מונית למלון סמוך במחיר גבוה פי 20 מהמקובל למרחק הזה, בעודי מקפץ על רגל אחת, בלי קביים או כיסא גלגלים.
בזמן הזה אשתו של אלכס נמלטה מההפגזות, וברחה עם בנם לאמה שמתגוררת מדרום לקייב, ובהמשך עזבה לבולגריה, שם לדבריו בחרה להשתקע עם בן זוג חדש. בחודשיים האחרונים הגיעה אשתו לשעבר לאוקראינה והתגרשה ממנו באופן רשמי.
"במכוון, או שלא במכוון, לא נכללתי ברשימות הפצועים האוקראיניים, והרופא הצבאי שטיפל בי נשלח לחזית והקשר איתו אבד", אמר אלכס. "עברתי טיפולים במרפאות פרטיות, אבל עד עכשיו - שמונה חודשים מאז הפציעה - הרגל מתפקדת ברמה של 50%".
"הוצאתי הון תועפות על הטיפולים בבתי חולים ומרפאות פרטיות", הוסיף אלכס. "הרופאים אמרו בהתחלה שאני צריך לעבור ניתוח, אבל זה לא התאפשר כי כל הכירורגים עסוקים בפציעות קשות יותר. בספטמבר כבר אמרו שיש שיפור - אבל כל רופא טען אחרת, ואני עדיין לא מצליח ללכת כמו שצריך. בחלק מהזמן אני צולע, ובחלק מהזמן מתקשה לקום מהמיטה. אני בוודאי לא מסוגל ללכת למרחקים ארוכים או לעמוד לאורך זמן".
בינתיים הספיק אלכס לקבל את התואר מהאוניברסיטה ובימים אלה הוא ממתין להיפגש עם צוות השגרירות הישראלית בקייב. "אני רוצה להגיע לישראל כדי לקבל טיפול רפואי הולם", אמר אלכס. "כל המשפחה שלי, אמא שלי, סבי וסבתי, נמצאים בישראל עוד מ-1995. מרכז החיים שלי נמצא בארץ ויש לי דירה באשדוד. נותרתי כאן בלי קרובי משפחה". עובדי השגרירות חזרו לקייב כבר בחודש מאי, אך מי שמבקש לקבוע תור נתקל בקשיים.
