איראן מציינת בימים אלה את יום השנה ה-44 למהפכה האסלאמית כשהיא חבולה מגל המחאות החמור ביותר מאז 1979. אף שהמשטר הצליח לעת עתה לדכא את ההפגנות שקראו תיגר על עצם קיומו, הרי שגל המחאה הבא הוא כנראה רק עניין של זמן. המשטר בטהרן ניצב בפני משבר לגיטימציה חסר תקדים, ואפילו המנהיג הרפורמיסטי מיר-חוסיין מוסאווי, שכיהן כראש ממשלת איראן בשנות ה-80, ביטא בימים האחרונים את ייאושו מהסיכוי לתקן את המצב באמצעות רפורמות מוגבלות כאשר קרא למשאל עם על חוקה חדשה שתחולל שינוי רדיקלי במדינה. אובדן האמון הציבורי בשלטון משקף היטב את כישלונו לספק מענה לדרישות האזרחים ואת תחושת התסכול מהמשבר החריף המתבטא, בין היתר, באינפלציה של קרוב ל-50%, בקריסת המטבע המקומי ובבריחת מוחות גוברת.
ולמרות כל זאת, המשטר האיראני מצליח בשלב זה לשמר לא רק את לכידותו הפנימית אלא גם את נחישותו לממש את תפיסות היסוד שלו. אזרחי איראן הפכו עניים יותר, מרדנים יותר ומיואשים יותר, בעוד המשטר הפך סמכותני ודכאני יותר. נכונותו להתאים את ערכי המהפכה למציאות המשתנה נותרה מוגבלת גם בצל המחאות. "משטרת הצניעות" הורחקה אמנם מהרחובות, אבל השלטונות כבר הבהירו שבכוונתם להמשיך באכיפת קוד הלבוש האסלאמי, גם אם בדרכים אחרות.
בתוך כך, אירועי המחאה הוכיחו לא רק את נכונות המשטר לשוב ולהשתמש באמצעי הדיכוי העומדים לרשותו, אלא גם את כישלון המפגינים להציב חלופה לסדר הפוליטי הקיים. ביטויים מזדמנים של מרי אזרחי נמשכים כל העת, לרבות נשים ללא רעלה במרחב הציבורי, אזרחים הקוראים סיסמאות בגנות המשטר ממרפסותיהם וצעירים המתנכלים לאנשי דת ברחובות. אולם הקושי לגייס מאות אלפי מפגינים לאורך זמן ולגבש קואליציה חברתית מאורגנת וחוצת מגזרים מנע עד כה את הפיכת המחאה לאתגר של ממש ליציבות המשטר.
תלמידות איראניות מפגינות מול איש בסיג', באוקטובר האחרון
(צילום: הרשתות החברתיות)
גם בזירה האזורית יכולה הרפובליקה האסלאמית לציין את יום השנה ה-44 למהפכה במידה רבה של שביעות רצון חרף קשיים לא מבוטלים. בסוריה, למשל, נאלצה איראן לסגת חלקית מחזון ההתבססות הצבאית לנוכח מאמצי ישראל לבלום את פעילותה. בעיראק ובלבנון היא ניצבת בפני התנגדות גוברת להתערבותה אפילו בקרב השיעים. ובכל זאת, איראן עדיין נהנית ממידה רבה של השפעה, במיוחד בסוריה ובעיראק הנתפסות על ידה כעומק אסטרטגי חיוני לשמירת ביטחונה הלאומי. ספקות בנוגע ליכולתה לממש את חזון "ייצוא המהפכה" התעוררו כבר בשנות ה-80, אך גם ארבעה עשורים מאוחר יותר היא מפגינה יכולת מרשימה לנצל כל הזדמנות לביסוס השפעתה באזור.
ד"ר רז צימט תמורות משמעותיות חלו גם במדיניות של איראן בזירה הבינלאומית. את הסיסמה "לא המזרח, לא המערב, רק הרפובליקה האסלאמית", שביטאה את סלידתה של איראן המהפכנית מברית המועצות וארה"ב גם יחד, החליפה בשנים האחרונות תפיסת "המבט מזרחה" הדוגלת בהישענות גוברת על המחנה האנטי-אמריקני. אסטרטגיה זו הגבירה אמנם את התלות האיראנית ברוסיה ובסין, אך המלחמה באוקראינה אפשרה לה להפוך את יחסיה עם מוסקבה לשוויוניים יותר תוך ניצול ההזדקקות הרוסית ליכולותיה הצבאיות-אסטרטגיות המשופרות של איראן.
בפתח השנה ה-45 למהפכה מפגינה הרפובליקה האסלאמית נחישות רבה לשמר את שרידותה ולממש את יעדיה הלאומיים חרף האתגרים מבית ומחוץ. כל זאת במציאות שבמסגרתה היא ניצבת במרחק הקצר ביותר מעולם ליכולת פריצה לנשק גרעיני, אם תחליט לעשות כן. ניתן להמשיך ולייחל שהשינויים בחברה האיראנית, הקשיים הכלכליים והלחצים הבינלאומיים יובילו בסופו של דבר לכינון סדר פוליטי חדש. עם זאת, כל מי שהטילו ספק אך לפני שנים ספורות בסיכוייה של הרפובליקה האסלאמית לשרוד את שנתה ה-40, עלולים לגלות כי דמדומי שקיעתה עלולים להימשך עוד זמן רב.
- ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובמרכז אליאנס ללימודים איראנים באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
