לא מזמן, מצאתי את עצמי מנסה להסביר לחבר יהודי מלונדון את המשפט ״בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח״. למעשה, בלי יותר מדי הצלחה. את המילים עצמן הוא הבין כמובן. לו ולחבריו היהודים לא חסר לכאורה כלום. הצטרפתי לכמה מהם גם לערב שעשו למען הסטודנטים היהודים בעיר. הם כולם לומדים באוניברסיטאות יוקרתיות במסלולים מבוקשים, רובם מגיעים ממשפחות מבוססות. הדבר האחרון שאפשר להגיד עליהם הוא שהם גדלו בתוך שטייטל מסוגר, ומספיק לדבר איתם מעט כדי להבין שהם לונדונים לכל דבר.
״האם אתה יותר יהודי או יותר לונדוני?״, שאלתי אחד מהם, מעין גרסה מותאמת לשאלה שקורעת את החברה הישראלית. ״עד 7 באוקטובר הייתי לונדוני", הוא ענה בלי היסוס, "מאז, אני יהודי״
כל זה, היה תקף עד 7 באוקטובר. 170 סטודנטים נכחו באותו ערב, צמאים פתאום להכיר יהודים אחרים, וכמעט כל מי שדיברתי איתו תיאר את אותה החוויה: הכאב הגדול אחרי הטבח, הכאב שהגיע אחריו כשהרגישו מסומנים על-ידי החברה המקומית, ניתוק קשרים עם חברים קרובים; ומהצד השני - מסעות שעשו לארץ, בזמן המלחמה, והחלום החדש לעלות לכאן ברגע הראשון שיוכלו אחרי שיסיימו את לימודיהם. חלקם, רוצים אפילו להתגייס ומוכנים לשלם את המחיר בקריירה לשם כך. במילים אחרות, הטלוויזיה, המוסיקה, ובמקרה שלהם גם השקט והנוחות - כל אלה לא שווים אם הם מצאו את עצמם בסוף לבד. הם לא משלים את עצמם שפה חייהם יהיו נטולי דאגות, אבל הם מעדיפים אותם ככה, כשיש להם תקווה להיאחז בה. ״האם אתה יותר יהודי או יותר לונדוני?״, שאלתי אחד מהם, מעין גרסה מותאמת לשאלה שקורעת את החברה הישראלית. ״עד 7 באוקטובר הייתי לונדוני", הוא ענה בלי היסוס, "מאז, אני יהודי״.
כל כך קל להזדהות עם הסנטימנט של אותם סטודנטים. אין אחד שיזלזל ברצונם להגיע לפה כדי להרגיש חלק. עם זאת, כבר תהיתי מה היה קורה אילו באמת היו מגיעים פתאום לארץ בעלייה מאורגנת. כולם היו מנסים לשים את ידיהם על ההצלחה: שר החוץ היה מתרברב בטוויטר ותוקף את ממשלת בריטניה על כך שהיא לא פועלת על מנת לאפשר ליהודים לחיות את חייהם, שר התפוצות היה מקים קמפיין של משפיעני רשת, שר העלייה והקליטה היה מעלה פוסט שמקבל בחום את הצעירים שהחליטו לעלות דווקא בזמן המלחמה ולהפוך לישראלים, ושרת התחבורה הייתה הראשונה להצטלם לצד המטוס שזה הרגע נחת. ״מצוין, הנה מגיעים ישראלים אמיתיים", ודאי היה נכתב בתגובה על-ידי פרופיל חסר תמונה, "כל השמאלנים יכולים לעזוב״. גם ראש הממשלה היה מצטרף לחגיגה. ואז, ברגע אחד, הם היו הופכים לישראלים. ובאותו רגע, באורח פלא, כל אותם שרים היו נעלמים כלא היו.
דווקא אותם לונדונים שכל כך להוטים להגיע לכאן - הם-הם תמונת המראה של הישראלים ששוקלים לעזוב ושל אלו שכבר לא מסתפקים בדיבורים
כי במובן מסוים, דווקא אותם לונדונים שכל כך להוטים להגיע לכאן - הם-הם תמונת המראה של הישראלים ששוקלים לעזוב ושל אלו שכבר לא מסתפקים בדיבורים. אני נתקל בזה במסדרונות בית הספר לרפואה, בפגישות עם חברים מחוגים אחרים באוניברסיטה. אפשר לצייר את אותם צעירים כרדודים או כחסרי ערכים, כאלה שישראל לא באמת מעניינת אותם. יכול להיות שחלקם אפילו כאלה. אבל במבט-על, אותם צעירים הם גם אלה שממשיכים לרוב להיאבק במקביל. כאלה שיוצאים למילואים בלילה, ואז בבוקר מתייצבים למבחן, כאלה שיוצאים להפגין או שמשקיעים את מעט זמנם הפנוי בהתנדבות. הם גם אותם סטודנטים שבעתיד אמורים, לתקוות כולנו, לתפוס תפקידי מפתח בחברה הישראלית, אם יחליטו להישאר פה. ובכל זאת, למרות שגדלו כישראלים ושחלקם מעולם לא ראו את עצמם חיים במקום אחר, הם נדחקים לפינה.
לא הקושי של החיים פה לבדו הוא העניין. כל אותם צעירים ישראלים מוכנים לשלם מחירים כואבים, וכבר משלמים אותם בדמות סיכון חייהם בשדה הקרב ובאובדן של הקרובים שלהם - אז מה זה עוד כמה מאות שקלים בסוף כל חודש או חיים בין אזעקה לאזעקה? אלא שבדומה ללונדונים, גם אנחנו התעוררנו בוקר אחד וגילינו שאנחנו כבר לא חלק, שננטשנו. במקרה שלנו, על-ידי הממשלה שלנו עצמה, שפעם אחר פעם מתעקשת להזכיר שזה לא מאבק משותף.
תקציב מכבד? שוויון בנטל? סולידריות והנחה בצד של הקרבות הפוליטיים? לא אם תשאלו אותם. בשלב הזה, אפילו כבר לא טורחים לעשות הצגה של אכפתיות. הרחובות בוערים? שיבערו. בינתיים, כשהמונים יצאו לרחובות במחאה על פיטורי שר הביטחון גלנט, נתניהו מברך את טראמפ על זכייתו במרוץ לנשיאות ארה"ב במקום להיישיר מבט לאזרחים שדורשים תשובות.
וכשמסכלים על זה בעיניים צעירות, נכנסת גם שאלה נוספת: איזה עתיד מציעים לנו כאן, ועל מה אנחנו בעצם נלחמים, אם לא על השייכות. ובמקרה הזה, המחיר האמיתי שאנחנו משלמים בעקבות צעדי הממשלה הוא אובדן התקווה. אז לא. אחרי הפגישה עם הלונדונים, אני כבר לא משלה את עצמי שיש לנו ברירה במקום אחר. דוגמה נוספת לכך קיבלנו גם בפרעות באמסטרדם. אבל זה בדיוק מה שהופך את הכאב על מה שאנחנו מפספסים כאן לגדול יותר.
