סיום אירועי העברת התקציב, שאליהם התרכזו בחודשים האחרונים כל האנרגיות והמאמצים של הקואליציה, דעכו השבוע ומטבע הדברים גררו נפילת מתח. יומיים מתוך שלושה שבהם מליאת הכנסת פעילה באופן מלא צומצמו באופן ניכר, וחקיקה חשובה נדחתה בגלל בעיות רוב. חוק העלאת מס רכישה, לדוגמה, שהקואליציה חפצה לקדם במרץ, לא עלה להצבעה למרות התוכניות. לכך התווספו שני ההפסדים שנרשמו בהצבעות ביום רביעי, שלפחות אחד מהם ייצר מבוכה רבתי: הצעת החוק להקמת בית חולים בסכנין, שעברה בקריאה טרומית בתמיכת ח"כ מאזן גנאים מרע"מ שמרד במשמעת הקואליציוניות.
הרוב הדחוק והסיטואציה המורכבת שבמסגרתם נדרשת הקואליציה לתמרן, כמו גם צמצום משמעותי של סדר היום במליאה בכל פעם שחבר כנסת זה או אחר חוטף צינון שגרתי, החזירה לסדר היום את השאלה אם הרחבת הממשלה מתקרבת באיזשהו אופן.
גורמים פוליטיים שמדברים בנושא עם בכירי ימינה מתרשמים שראש הממשלה נפתלי בנט ושותפתו השרה איילת שקד מתכוונים להשקיע בכך מאמצים בלתי מבוטלים. על המוקד: צירוף הסיעות החרדיות. המוקש: יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.
לליברמן יש במקרה הזה אינטרסים מתנגשים. מצד אחד הוא אמור לתמוך במהלך שייצב את הקואליציה וירחיב אותה, ובכך לבודד את יריבו המר, יו"ר הליכוד בנימין נתניהו. מצד שני, הרחבת הקואליציה באופן הזה תאלץ אותו לבלוע יריב מר אחר – יו"ר ש"ס אריה דרעי - ולוותר על רפורמות מרחיקות בתחומים שכבר שנים חולמים בישראל ביתנו לטפל בהם (גיור, כשרות, גיוס ועוד).
ליברמן נדרש לתמרן במשחק העדין הזה, אבל כלפי חוץ הוא משדר נחישות. כשנשאל השבוע בישיבת הסיעה אם העברת התקציב משנה את הנסיבות ופותחת פתח להרחבת הממשלה, השיב שהדבר לא אפשרי משום שעם המפלגות החרדיות לא ניתן להעביר את רפורמות התקציב. יומיים קודם הוא גם תקף את מנהיגי הציבור החרדי בטענה שהם מטפחים בורות ועוני.
על פניו מדובר בסימנים שמעידים על כך שאין לו כוונה לחזור בו. גורמים פוליטיים בכירים מפרשים שהאופציה אינה אפשרית בגלל היריבות בינו לבין דרעי. גם יו"ר ש"ס, הם מתעקשים, שלא מוצא את עצמו בספסלי האופוזיציה, מסרב להיכנע ובולע מדי יום צפרדעים רק כדי לא לצאת כצד המפסיד במלחמה היצרית מול ליברמן.
אבל יש עוד משתנה בתמונה הזאת. הציר הכי חזק של ליברמן בכנסת בחודשים האחרונים הוא מול יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, והשניים לא מדברים את אותה שפה בעניין החרדים. כנראה שלא במקרה. בשעה שליברמן תוקף בחריפות, לפיד משיב בעדינות, לא נועל את האופציה, לא מתגרה בש"ס וביהדות התורה, לא כולא את עצמו במצבים מורכבים. זה קשור להמשך מיצובו כ"לפיד הבלתי מתעמת" - במתכונתו החדשה מאז בחירות 2021 - אבל גם לעובדה שהתנהלות כזאת משאירה את האפשרויות פתוחות.
ובכלל, יש הטוענים שכל זה משחק אחד גדול שנועד למשוך זמן. כהונתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט מתקרבת לסיומה, ומשולחנו הוא צריך לנקות עוד שני נושאים שעשויים להשפיע באופן דרמטי על המערכת הפוליטית: ההחלטה אם להגיש כתבי אישום נגד אריה דרעי (בפרשיות המס) ויעקב ליצמן (בשתי פרשות שונות). מדובר מחד בשני ראשי המפלגות החרדיות שנאחזות ב"ביביזם" בכנסת, ומאידך בשותפות האפשריות היחידות להרחבת הממשלה.
יש גורמים בקואליציה שסבורים המשחק העדין של הקואליציה מול דרעי-ליצמן נועד למשוך את הזמן עד שמנדלבליט יכריע בענייניהם. אם יהיה זה סופם הפוליטי של השניים, המציאות תשתנה באופן דרמטי והמשחק הפנימי יתערבב מחדש. ליברמן יפרק את האינטרסים המתנגשים וישיג שניים במחיר אחד: הרחבת הממשלה באמצעות החרדים, פלוס אריה דרעי בחוץ (למריחת זמן הזאת יש עוד יתרון מבחינתו: הוא יסיים את שורת הרפורמות שהבטיח ויבוא עם הטיקט הזה לציבור מצביעי ישראל ביתנו).
במקביל, מי שיובילו את המפלגות החרדיות אחרי התרחיש התיאורטי הזה, ייחשבו למי שהצילו את הציבור שלהם מקטסטרופה גדולה בהרבה: האפשרות שהמערכת הפוליטית תתרגל למציאות של ממשלה ללא חרדים אחרי שנים שבהן לא ניתן היה לדמיין תסריט כזה.
