בשקט ותחת הרדאר, בצל המחאות על שמירת הדמוקרטיה, נרמסות זכויות אדם. לפני כשבועיים פרסם משרד הרווחה תזכיר חוק שעורר סערה בקרב אנשים עם מוגבלות, בני משפחותיהם וארגוני זכויות, אך למרבה הצער הביקורת נשארה בקרבם בלבד ולא זלגה לציבור הרחב. בתזכיר החוק, שעניינו הפעלת אמצעים כוחניים כלפי אנשים עם מוגבלות, ובשמו הרשמי "חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות (תיקון - אמצעי הגנה מגבילים) התשפ"ג – 2023", נקבע כי ניתן יהיה להושיב אדם בכיסא ריתוק המחובר לרצפה, ללא כל יכולת לקום ממנו וכמעט ללא כל יכולת לנוע. כמו כן ניתן יהיה לקשור אותו למיטה ולהכניס אותו לחדר בידוד, והכל לכאורה לצורך שמירה על ביטחונו ושלומו.
לדברי המחוקק, מטרת התיקון היא לעגן ולהסדיר את השימוש באמצעי הגנה מגבילים במסגרת מתן שירותי רווחה מותאמים, לצורך שמירה על האדם או הזולת מפני סיכון ממשי במצבים של התנהגות מאתגרת ומסכנת. הסיבה היא שעד כה שימוש כזה נעשה באופן לא אחיד במוסדות סגורים שבהם מתגוררים אנשים עם מוגבלות, תוך הפעלת שיקול דעת רחב.
איך נולד התיקון? במסגרת עתירה שהוגשה באוקטובר לבג"ץ על ידי ארגון "בזכות", בעניין נוהל שפרסם משרד הרווחה המתיר שימוש בכיסא הגבלה, העיר בית המשפט כי השימוש באמצעים אלו אינו מוסדר בחוק וביקש תגובה. בעקבות זאת פנה המשרד לעגן את הנושא בחוק וכך הגיע לעולם התזכיר לעיל. אלא שמדובר בניסיון להסדיר אמצעים שראוי שיעברו מהעולם. הם פוגעים באורח אנוש ובאופן מובהק בזכויות האדם הבסיסיות ביותר של אנשים עם מוגבלות, משפילים אותם ורומסים את כבודם. ובוודאי שקשירה ונעילה בחדר פוגעים גם בחירותם.
מחקרים מראים כי אמצעים אלו על פי רוב אינם מסייעים לאדם ולא ממגרים את ההתנהגות המאתגרת. להיפך. הם מביאים לתחושת חוסר אונים, סבל והשפלה מבלי שהוא יכול להבין מדוע מתנהגים אליו באופן זה, להסביר את עצמו או להתגונן. פעמים רבות השימוש באמצעים אלו נעשה על ידי המטפל כלאחר יד, ללא פיקוח ובקרה, כפתרון לחוסר כוח אדם שיכול לטפל באדם עם המוגבלות או על מנת לייצר "שקט תעשייתי".
עו"ד אורית אמיתיאבישג שאר ישובהסדרת השימוש באמצעים אלו בחוק, והשם שניתן להם - "אמצעי הגנה" - הופכים אותם ללגיטימיים מה שמעורר שאלות קשות. מדוע הגנה? מפני מי ומפני מה? מי אמור לפקח על השימוש בהם? ומעבר לכך, האם הדרך הנכונה לשמור על ביטחונו ושלומו של האדם היא באמצעות הגבלתו בכוח? מדוע לא נשקל מענה טיפולי הומני מידי לקשיים עצמם? מדוע לא מופנים משאבים להבנה מהו הטריגר, שייתכן שאינו תלוי באדם עצמו אלא בסביבה שבה הוא נתון או בטיפול שקיבל? כשהמוסד מתייחס לאדם כחוסה במקום כאל דייר, כשהוא מתייחס אליו כגורם מסוכן ולכן נועלים בפניו את המקרר ואת ארון הבגדים, כשאין זמן או רצון להבין את הרצונות שלו, להקשיב למה שהוא אומר או מבקש להביע, אזי ודאי שעלולה אצל כל אדם להתפרץ התנהגות מאתגרת.
הכנסת השימוש באמצעים אלו דווקא לחוק שירותי רווחה, שמהווה בשורה של חירות ותקווה המתכתבת עם רוח האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות, צורמת מאוד ומחזירה אותנו לתקופות חשוכות. חייבים להמשיך לקדם תהליכים המאפשרים לאנשים עם מוגבלות לחיות חיים בקהילה בסיוע אישי, לצד צמצום משמעותי של המוסדות ושינוי תפיסה מהותי מפטרונות כוחנית לעצמאות וכבוד.
- עו"ד אורית אמיתי היא פעילה ציבורית למען זכויות אנשים עם מוגבלות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
