לא מדובר בעניין משפטי. מדובר בעניין מדיני. פצע מדמם, שהפך בשנים האחרונות למוקד מרכזי בקמפיינים נגד ישראל. ולא במקרה. משום שלרוב המוחלט של טענות הקמפיינים נגד ישראל יש תשובות מצוינות, אם רק מכירים את החומר. בעניין שייח ג'ראח, יורשה לי להודות, לא רק שאין תשובות משכנעות, אלא שגם ידידי ישראל, ויש רבים כאלה, מורטים את השערות. עד כדי כך ישראל מתעקשת על פגיעה עצמית?
מוקד הסיפור הוא לא הזכויות המשפטיות שיש ליהודים במקום. הפלסטינים בשכונה דחו את כל הצעות הפשרה שהונחו לפתחם בהליכים משפטיים. הם יודעים למה. סאגת שייח' ג'ראח הפכה למעיין שופע של דלק לתעמולה האנטי-ישראלית. הפלסטינים צריכים להיות מטומטמים גמורים כדי לקבל פיצויים של מיליוני דולרים, כאשר האוצר התעמולתי שווה ערך למאות מיליוני דולרים. אבל ישראל, על כל ממשלותיה, נכנעה לעקשנים שדורשים "זכויות", במקום להפקיע את השטח ולכבות את האש, משום שזה מה שדורש האינטרס הלאומי. וכל ביקור של ח"כ איתמר בן-גביר הוא עוד מתנה, יקרה מפז, לתעמולת החמאס.
רגע, רגע, אומרים לי מכיוון הימין הקיצוני. הרי זה הסיפור של התנועה הציונית. עלינו, התנחלנו, בנינו. אנחנו הממשיכים האמיתיים של "חומה ומגדל". כך קמו הקיבוצים. כך קבענו עובדות. כך יצרנו את מדינת ישראל, למרות ההתנגדות הערבית, שהייתה אז ונמשכת עכשיו. היינו מעטים בלב אוכלוסייה ערבית. הייתה התנגדות אז, וזו אותה התנגדות גם היום. ואתה נכנע לה?
אנחנו לא בעידן של חומה ומגדל. אנחנו לא פליטים נרדפים, ואתם לא ממשיכי החלוצים מהימים ההם. אתם לא משרתים את החזון הציוני. אתם פוגעים בו
אין שקר גדול מזה. הציונות היא פועל יוצא לא רק של ערגה יהודית לציון, אלא גם של רדיפות ופוגרומים. היינו פליטים. בימים ההם, עד ההחלטה על הקמת מדינת ישראל, לא גירשנו אף אחד. קנינו קרקעות. גאלנו אדמות. נאבקנו למען הזכות הבסיסית שעמים רבים נאבקו עליה – הזכות להגדרה עצמית, לצורך הקמת בית לאומי.
היינו עם נרדף, ברוסיה ובעיראק, בפולין ובתימן. הגשמנו את המטרה במחיר דמים איום ונורא. הצד הערבי דחה כל הצעה לפשרה. לא לחלוקה של 1937. לא לחלוקה של 1947. וכאשר הם איימו עלינו להשמידנו, ופתחו במלחמה לצורך השמדה – המזימה לא צלחה. הדפנו אותם במחיר דמים איום ונורא. וכן, במהלך המלחמה היו גם מעשי גירוש. בוודאי שהיו. צריך רק להזכיר שבאותן שנים, גירוש אוכלוסיות וחילופי אוכלוסיות היו הנורמה.
אבל מרגע שיש לנו מדינה ריבונית וחזקה, ההשוואה בין חומה ומגדל לבין ההתנחלות בשייח ג'ראח, בתוך הנשמה שלהם – היא גם מופרכת וגם זו שמטופחת על ידי התעמולה האנטי-ציונית. מבחינתם, המפעל הציוני הוא מפעל של נישול. הבן-גבירים מספקים להם הצדקות. לא, אנחנו לא בעידן של חומה ומגדל. אנחנו לא פליטים נרדפים, ואתם לא ממשיכי החלוצים מהימים ההם. אתם לא משרתים את החזון הציוני. אתם פוגעים בו.
התפרעויות בשייח ג'ראח
(צילום: חיים גולדיטש, דוברות המשטרה)
במישור המשפטי יש הצדקות להחזרת הרכוש היהודי בשייח ג'ראח, בהתאם ל"חוק הסדרי משפט ומינהל" מ-1970. אבל בנסיבות שנוצרו, שום התפלפלות משפטית לא תשכנע אדם רציני אחד שיש הצדקה להחזרת רכוש יהודי תוך מניעת החזרה של רכוש ערבי. ומי שמתעקש על החזרת רכוש יהודי מצדיק תביעות של ערביי מזרח ירושלים על רכוש שנותר במערב העיר, ובהמשך – גם לאחרים, שידרשו רכוש ביפו ובשייח מוניס. וההתנחלות הדווקאית הזאת הורסת כל טענה של ישראל נגד השבת רכוש ו"זכות השיבה" לפלסטינים. בטווח הארוך, ההתנחלות שם מגשימה את החזון של "מדינה אחת גדולה", שלא תהיה יהודית ולא דמוקרטית.
בן-דרור ימיניאנחנו בתוך מחזה אימים. קבוצה קטנה, השפיץ של הקצה של הימין הקיצוני, מכתיבה לכולנו סדר יום. בימים האחרונים הפך הנציג המובהק של הקבוצה, בן-גביר, לכוכב עליון. כלי התקשורת נאבקים על חסדיו. הוא זוכה להופעות ללא הפסקה. הוא מהתל בנו. הוא החלילן מהמלין שגורר אותנו לעוד עימות מיותר.
בסיבוב הקודם של "הקמת לשכה", ב-7 בפברואר 2021, איים ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו על בן-גביר: "אם לא תעזוב את שייח ג'ראח - יירו טילים על ירושלים". שלושה ימים לאחר מכן - הטילים נורו על ירושלים. אתמול, ברוב חוצפתו, אמר נתניהו ש"זה לא שייח ג'ראח, זה ירושלים". אין גבול לצביעות. החמאס אשם באלימות. לא בן-גביר. אבל פעם אחת בן-גביר כבר שפך שמן על מדורת העימות. אין צורך בפעם נוספת.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
