ערב מלחמת העולם השנייה ניסתה צרפת ליזום ברית עם ברה"מ הסובייטית, ובמהלך שיחותיו של שר החוץ הצרפתי עם הדיקטטור יוזף סטלין הם דנו במספר הדיביזיות שיש לצבא צרפת. לאחר מכן ביקש השר שסטלין יקל מהלחץ על הקתולים ברוסיה, ונימק ש"הדבר יעזור לי אצל האפיפיור". סטלין השיב לו: "האפיפיור? כמה דיביזיות יש לאפיפיור?".
כמה דיביזיות נשארו לשמאל בישראל, ודאי שאל בנימין נתניהו לאחר ניצחונו בבחירות האחרונות. הרושם היה שמה שכונה מחנה המרכז-שמאל התפורר לחלוטין. מנהיגי הגוש הסתכסכו בינם לבין עצמם והמצביעים נפוצו לכל עבר ללא רועה וללא מסר. נתניהו מן הסתם נשען לאחור בכורסתו, שאף עשן מסיגר שאולי רכש הפעם מכספו שלו, והניד ראש ברחמים: הם לא יצליחו להתאושש בעתיד הנראה לעין.
ובאמת, מה נותר למפלגות האופוזיציה? הן הרי הקימו ממשלה שנפלה לאחר שנה. השמאל נטש את המסר של השלום, שלא מצא קונים רבים גם בציבור שלו. בתחום הביטחון חלה הידרדרות בעקבות פיגועים בתוך הקו הירוק וביהודה ושומרון. בתחום הכלכלי נקלעה ישראל למשבר האינפלציה העולמי והמחירים בשווקים ובחנויות האמירו מדי יום.
מה עוד תבקשי מכורה מן הממשלה החדשה כדי להצליח בדרכה? אולי קצת שכל ישר ואיפוק כדי לאפשר לקואליציה להתבסס ולהוכיח שהיא פועלת למען אזרחי ישראל. אבל נתניהו לא היה יכול לעמוד בפני יצרו והחליט בהזדמנות הזו לדרוך ברגל גסה על מה שהוא חשב כבר לגווייה שנפחה את נשמתה. הוא החל להפעיל את המהפכה המשפטית (כלומר שר המשפטים שלו יריב לוין החל. כן, ודאי, רק יריב לוין. נתניהו? מה פתאום).
ואכן, מהפך. לאחר שנים רבות שבהן ציבור שמחוץ למחנה הימין מנסה להגדיר את עצמו ולמצוא משהו שיוכל ללכד את בוחריו, נמצא המטמון. מי היה יכול להאמין שישראלים כה רבים יוטרדו בשאלות של עצמאות מערכת המשפט, הפרקליטות והייעוץ המשפטי. הרי אלה נידונו עד כה לכל היותר בכנסים אקדמיים שעניינו רק חוקרים שעסקו בהן ישירות.
הפגנות המחאה ברחבי הארץ
(צילום: רועי עידן, אלי מנדלבאום, אביהו שפירא)
ואילו עכשיו יוצאים לרחובות מאות אלפי אנשים, גברים, נשים וילדים, כדי להביע את מחאתם. אנשי הייטק, ששייכים לכאורה לדור הצעיר שחושק בכסף הגדול והמהיר, דורשים גם הם מדינת חוק מתוקנת. אנשי סיירת מטכ"ל, שבילו את מרבית זמנם בסדיר ובמילואים עם סכין בין השיניים, מתייצבים גם הם כדי להציל את מגילת העצמאות שנחתמה לפי יותר מ-70 שנים.
נתניהו איבד את אחד מתרגילי התעמולה הממזריים ביותר שהפעיל מאז כניסתו לפוליטיקה. כזכור, הוא גייס בעבר לשורותיו את יועץ התקשורת האמריקני ארתור פינקלשטיין, שהתמחה בארה"ב בניהול קמפיינים של מועמדים מן הימין הקיצוני והצליח להפוך את הביטוי "ליברל" לקללה (הסנאטור הדמוקרטי ממינסוטה, פול וולסטון, סיפר ל"וושינגטון פוסט" ב-1996 כי פינקלשטיין "הכתיב את אסטרטגיית המסר" לרפובליקנים, שנועדה להאשים: "ליברלים, ליברלים, ליברלים").
נתניהו אימץ את האסטרטגיה הזו במינוח אחר, שנועד להאשים את יריביו: "שמאלנים, שמאלנים, שמאלנים". זה הפך בעיניו לביטוי גנאי כלפי כל יריביו הפוליטיים שהואשמו בנכונות לסייע לארגוני טרור להשמיד את ישראל. המסר הרגשי הזה גבר על המסר הלוגי שדיבר נגד הכיבוש במונחים הומניים ושמירת זכויות אדם. נהמת הבטן גברה על אונות ההיגיון.
ד"ר ברוך לשםוהנה התהפכו היוצרות. נתניהו סיפק לשמאל סוף סוף ממד רגשי: הוא עומד לחסל את ישראל כמדינה דמוקרטית. זוהי כבר מלחמה על הבית, על זכויות האזרח ועל החופש האישי, נושאים שמהווים עבור ציבור גדול עניין קיומי ופיקוח נפש. מול זה מעמידים ראש הממשלה ושריו מושגים שדווקא פונים אל השכל: החזרת המשילות, איזונים משפטיים ועליונות הכנסת על המשפט. אלה עדיין לא מוציאים לרחובות את ההמונים מימין.
נתניהו הצליח להמציא את השמאל מחדש. הוא איחד אותו, העניק לו מסר ובעיקר הוכיח שמדובר בציבור גדול וחזק שמהווה את חוט השדרה של ישראל בביטחון, בכלכלה ובחברה. ברוב יהירות הוא העיר ענק רדום, שכאשר פוגעים בציפור הנפש שלו הוא מסוגל להפוך אויב מר נגד הקמים עליו.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
