אני זוכר את עצמי כל כך הרבה פעמים הולך בין המון חוגג: ילדים משפריצים בחדווה ספריי שלג, רמקולים מחרישים את האוזניים במוזיקה שמחה, שחקני רחוב מאופרים שמקפיצים לפידים בוערים, אבל אני כמו בתוך בועה. הולך לידם ולא שומע כלום מכל הרעש השמח הזה. בתוך האוזניים שלי יש רק לופ חוזר של שיר אחד: "ילד ואבא ואמא" שמספר את הסיפור שלנו כל כך טוב.
שכול וטראומה הם אירועים שאי אפשר להסביר אותם. גם לעצמי אני לא מצליח. 31 שנה שאני נמצא בתוך הביצה הטובענית הזאת ואפילו לנסח לעצמי הסבר ברור של במה בדיוק מדובר, אני לא מצליח.
כל פעם אני מרים את הראש, הולך כמה צעדים ישרים ויציבים, ושוב, אירוע כלשהו, פנימי או חיצוני, נותן לי תזכורת שאני משאית שעברה בילדותה פגיעת שאסי. את הדימוי הזה נתנה לי פעם פסיכולוגית שהייתי אצלה, ומבחינתי הוא אחד המדויקים: אני נוסע כרגיל, כלפי חוץ יכול היראות רגיל לגמרי, אבל צלקת העומק תמיד נמצאת שם. אי אפשר לחזות מראש מתי היא מתעוררת, קשה מאוד ללמוד איך להרגיע אותה.
אין לי שום רצון או כוונה להפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות. החיבור ביניהם קדוש בשבילי יותר מכל אחד מהם בנפרד, אבל ההבזק הזה, הסוויץ' שנדרש מאיתנו לעשות בין רגע, הוא לעיתים בלתי אפשרי.
יום הזיכרון מטבעו, מעיר את הצלקת. זה שוב השירים, הסיפורים והאווירה שמכניסים אותי פנימה אל הטראומה. ואז בבום, עם שקיעת השמש, הזיקוקים מתחילים לרעום, הרמקולים עוברים משירי הגבעטרון למוזיקה של טיק טוק.
אבל לא פעם, גם בהמולת השמחה, אני נשאר עם צלקת פתוחה לעוד כמה ימים, לפעמים שבועות. מנסה את כל הטריקים שפיתחתי עם השנים כדי להרגיע אותה. לפעמים אני מצליח. לפעמים לא.
24,069 בנים ובנות נפלו במערכות ישראל משנת 1860. מיום הזיכרון בשנה שעברה נוספו 57 חללים למניין הנופלים, האחרון שבהם הוא ויאצ'סלב גולב בן ה-23, שנרצח אמש (שישי) בפיגוע ירי בעמדת האבטחה שאותה אייש בכניסה לאריאל - ובזמן שגונן על בת זוגו, שותפתו לעמדה, בגופו. מהשנה שעברה נוספו עוד 84 נכים שנפטרו כתוצאה מנכותם – והוכרו במהלך השנה כחללי מערכות ישראל. משפחות חללי צה"ל יגיעו ל-52 בתי העלמין הצבאיים וגם משפחות קורבנות הטרור יתייחדו עם זכר יקיריהן.
ביום שני בבוקר יתקיים בהר הרצל טקס הצדעה לנופלי מערכות ישראל והנחת דגל על קברי החללים, במעמד הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ ונציבת שירות בתי הסוהר. ביום שלישי ב-16:30 יתקיים טקס במעמד ראש הממשלה בבית "יד לבנים" בירושלים, ובשעה 20:00 תתקיים בכל רחבי הארץ צפירת זיכרון באורך דקה, שתציין את פתיחת יום הזיכרון. מיד לאחר הצפירה יחלו עצרות הזיכרון ברחבי הארץ. הטקס המרכזי יתקיים ברחבת הכותל בירושלים במעמד נשיא המדינה והרמטכ"ל.
ביום רביעי בשעה 11:00 בבוקר תישמע צפירת זיכרון באורך שתי דקות. לאחריה יחלו טקסי הזיכרון הממלכתיים ב-52 בתי עלמין צבאיים ברחבי הארץ ובאתרי ההנצחה. לאחר הצפירה, ב-11:02, יטוס מעל בית העלמין הצבאי ומעל היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל מטס מיוחד של מטוסי קרב במבנה חסר. כמדי שנה, עם סיום יום הזיכרון יחלו חגיגות יום העצמאות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל שבירושלים.
מלכה נפלה
השבוע לפני 74 שנים, בסמוך ממש להקמת מדינת ישראל, נכבשה ההתיישבות היהודית בגוש עציון על ידי הלגיון הערבי.
יומיים לפני הכרזת העצמאות ניצל הלגיון, יחד עם אנשי כנופיות ערבים מהאזור, את המומנטום וחוסר הארגון ששרר בגוש עציון ופתח בהתקפה ישירה על היישובים היהודים, שהפריעו בהתקדמותו לעבר ירושלים.
ערב הקרב האווירה בגוש הייתה קשה מאוד. ללוחמי הפלמ"ח, כוחות חי"ש ולחברי הקיבוצים - שכללו גם נשים וילדים - לא היה מספיק נשק ותחמושת כדי להגן על עצמם. מפקדי הכוחות דיברו בגלוי על תבוסה ועל "מצדה שנייה".
ביום הקרב הראשון נפלו בידי האויב הערבי רוב המשלטים בגוש עציון, מפקד הגוש משה זילברשמידט נפל בקרב על המנזר הרוסי. ביום השני של הקרב התמקדו הכוחות הערבים בקיבוץ כפר עציון.
בשעות הצהריים של ד' באייר, 13 במאי, פרצו הלגיון ואנשי כנופיות ערביות את שער הקיבוץ. ניסיונות הכניעה נדחו, והמון ערבי ביצע טבח אכזרי בתושבים ובמגינים היהודיים. התשדורת האחרונה מכפר עציון בישרה – "מלכה נפלה".
למחרת, ה' באייר התש"ח, 14 במאי 1948, נכנעו מגיני הגוש והתושבים ביישובים הנותרים. ביום שבו הוקמה מדינת ישראל נלקחו בשבי הירדני כ-320 לוחמים ותושבי גוש עציון. הירדנים סירבו לאפשר לישראל להיכנס לשטח כדי להביא את גופות החללים לקבורה, ורק כשנה וחצי לאחר נפילת גוש עציון הובאו הלוחמים לקבורה בהר הרצל בירושלים.
ההתיישבות היהודית בגוש עציון חודשה רק לאחר שחרור השטח במלחמת ששת הימים.
