צפירת הרגעה: בג"ץ דחה בשבוע שעבר את העתירות נגד קיומם של מסלולים לחרדים בהשכלה הגבוהה ברוב של שלושה מול שניים. הניסיון לכפות סגירה של המסלולים באמצעות מערכת המשפט לא צלח. המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) תוכל להמשיך ולהפעיל את התוכניות שנועדו לשלב צעירים חרדים בהשכלה ובתעסוקה. הכול מבינים עד כמה העניין קריטי לעתיד הכלכלי של מדינת ישראל. ניתן היה לצפות שהכול גם יבינו שהדבר מחייב התאמה לאורח החיים החרדי, אבל גורמים שונים באקדמיה ומחוצה לה לא היו מוכנים לכך. "נשלב אתכם בהשכלה ובתעסוקה", הם אומרים לחרדים, "אבל לא לפני שתסכימו לשנות את אורח חייכם". זה לא חכם, לא מוסרי, לא ליברלי ואין סיכוי שיעבוד. להלן כמה הערות בשולי פסק הדין.
הטענה המרכזית של תוקפי התוכנית הייתה שעצם קיומה של הפרדה פוגע בשוויון בין המינים. הטענה הזו נשענת על תפיסה רדיקלית שאימצו קבוצות פמיניסטיות מסוימות, ולפיה כל הפרדה בין המינים משמעותה השפלת נשים, החפצתן, הרחקתן. כמו רוב ההכללות, גם זו שגויה.
יש הפרדות שפוגעות בנשים ויש הפרדות שמקדמות נשים. בתווך נמצאות הפרדות רבות שמקובלות בחברות דתיות ושמרניות מכוח תפיסה הלכתית שסבורה שצריך להמעיט באינטראקציות בין המינים שלא במסגרת הנישואין. זו תפיסה שנוגעת לשני המינים.
הפרדה בחינוך יסודי רווחת מאד בחברה הדתית. לאחרונה, אגב, גם בחברה הלא-דתית מתרחבת מגמה של הפרדה בכיתות. בארה"ב זו תופעה. לא חייבים לאהוב את זה, אבל הניסיון לשייך זאת לשנאת נשים מנותק מהמציאות. בהלכה ובחברה הדתית יש לא מעט אפליית נשים, אך עצם ההפרדה החברתית אינה בהכרח כזו.
הטענה מעליבה גם גברים חרדים, שתופסים את עצמם כמכבדים את נשותיהן ובנות משפחותיהם. היא מקטבת עוד יותר את השיח וצובעת את המציאות בצבעים של טובים ורעים
שנית, זו טענה פטרנליסטית שמקטינה נשים חרדיות ושוללת מהן את זכות הבחירה. נשים דתיות מעוניינות במסלולים נפרדים אפילו יותר מהגברים. כל הסקרים שנעשו מראים זאת באופן מובהק. זה לא בגלל שהן אוהבות שישפילו אותן ויחפיצו אותן, אלא משום שזו הכרתן הדתית ואלו הקודים ההתנהגותיים-תרבותיים שהן מעדיפות. אל תכריחו אותן ללמוד בחברת גברים. הטענה שבחירה זו היא תוצר של תודעה כוזבת מעליבה ומשקפת התנשאות. השופט ניל הנדל כתב זאת בעדינות רבה: "בל נציג את המציאות כאילו רק בני ובנות החברה החרדית מושפעים מחוויית חייהם. כך כולנו".
הטענה מעליבה גם גברים חרדים, שתופסים את עצמם כמכבדים את נשותיהן ובנות משפחותיהם. היא מקטבת עוד יותר את השיח וצובעת את המציאות בצבעים של טובים ורעים. היא פוגעת גם במאבק הפמיניסטי הצודק ודוחקת אותו לפינה פטרנליסטית שלא מועילה לאיש. חבל ששניים מחמשת שופטי ההרכב אימצו את הרטוריקה הפוגענית הזו.
בחזרה לזכויות אדם. כמה מן השופטים העירו בצדק שמתנגדי התוכנית לא הציגו אף אישה שנפגעת ממנה. זה לא מפתיע. התוכנית רק מקדמת זכויות אדם – השכלה, תעסוקה, חיים בכבוד. היא מקדמת בעיקר נשים, שהן 70% ממשתתפי התוכנית.
לצד דחיית העתירות, בית המשפט קיבל את הטענה נגד מניעת נשים מלהרצות בפני גברים בתוכניות הללו. אכן, מניעה גורפת כזו היא פוגענית ומנוגדת לחוק בישראל. עם זאת, היו בין השופטים שהבינו שנדרשת יצירתיות כדי למנוע אפליה מצד אחד, אך לא להבריח גברים חרדים מן התוכנית. אתגר למוסדות ולמל"ג.
והערה אחרונה נוגעת למצבו של המשפט הציבורי בישראל: פסק הדין הוא עוד הזדמנות לראות עד כמה המשפט המינהלי והחוקתי בישראל אינו באמת משפט. זהו הליך שבו שופטים מנסים לעצב מדיניות בהתאם להשקפת העולם. מעט חוק ומשפט יש בפסק הדין. השופטים שרצו מצאו מקור סמכות למל"ג, המתנגדים לא מצאו. השופטים שדחו את העתירות הסתמכו על חוק זכויות הסטודנט, שמתיר במפורש מסלולים בהפרדה. המתנגדים רוקנו אותו מתוכנו.
המלל בפסק הדין הארוך. אינספור הדיונים וארבע שנות ההליך אינם אלא כיסוי למלחמת התרבות שמתנהלת בישראל. גורמים באקדמיה חרדים מפני החרדים. בפיהם תומכים בשילוב האוכלוסייה החרדית, בגופם מגויסים לבלום בכל דרך את הפיכתה לחלק מן החברה. טוב שבית המשפט דחה את הניסיון לאסור על התוכניות, חבל שכמה משופטיו התגייסו למלחמת התרבות.
- עו"ד אריאל ארליך הוא ראש מחלקת הליטיגציה בפורום קהלת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com