הדעה הרווחת בשיח הציבורי קובעת ש"כולם מסכימים שישראל צריכה רפורמה". ובכן, רפורמה וארגון מחדש אכן דרושים, אבל לא במובן המשפטי אלא בתחום אחר לחלוטין: ההתנהלות מול החברה החרדית ומול הפלסטינים. אלא שאף אחד משני הגושים הפוליטיים שנוצרו כאן לא מסוגל לבצע את טיפול השורש הנחוץ, ולכן הצעד הנדרש הוא איחוד כוחות בין הליכוד לבין מחנה המרכז-שמאל למשימת הצלה לאומית מפני הצעדה העיוורת של ישראל המודרנית לקראת חורבנה.
ישראל הופכת בהדרגה למדינה דו-לאומית בלתי-דמוקרטית בגלל מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית. פתרון הבעיה סבוך בגלל הסכנות הביטחוניות הכרוכות בנסיגה, אבל המשך ההתמזגות יגרום נזק פטאלי. חיוני להקפיא את ההתנחלויות ולעבור לאסטרטגיה מוצהרת של חתירה לחלוקת הארץ. אלא שגוש הימין לא מסוגל לזה בגלל תלותו באגף הקיצוני.
במקביל, השילוב בין שיעור הילודה בחברה החרדית (כמעט שבעה ילדים למשפחה), לבין סירובה ללימודי ליבה וקידוש לימודי דת לכל החיים לגברים - מוביל את המגזר היהודי לקריסה כלכלית וחברתית. קיים צורך דחוף בהפסקת של קצבאות הילדים ושל המשכורות-לכל-החיים לאברכים, לצד חיוב לימודי מתמטיקה, מדעים ואנגלית וביטול ההשתמטות מכל שירות לאומי. אם כל זה לא יקרה, החרדים יהפכו לרוב, חוקי התאוקרטיה יתרבו, הכלכלה תקרוס והסקטור היצרני יימלט מהארץ. מאומת הסטארט-אפ לא יישאר זכר. אלא שגם כאן גוש הימין לא יכול לעשות דבר בגלל תלותו בש"ס וביהדות התורה.
מחנה המרכז-שמאל מבין זאת אבל חלש מכדי לפעול בנחישות. מעבר לרפיון הליברלים בכל העולם, חוסר האונים המיוחד בארץ נובע גם מהתלות במפלגות הערביות: רוב מנהיגי החברה הערבית בישראל אינם ליברלים וממילא אינם שותפים לתחושת הדחיפות בנושא הדמוגרפי. לא מהם תבוא הישועה.
השאלה המעניינת יותר נוגעת לגוש הימין, שאותו המציא מנחם בגין בבחירות 1977 כשחיבר את הליכוד - שבעצמה הייתה שילוב של לאומנים ממורמרים עם ליברטריאנים כלכליים – עם המפלגות הדתיות. כדי לבנות כיום קואליציית מרכז, יש הכרח שהליכוד תשנה כיוון ותהיה מעוניינת בהצלת המדינה. אכן, כיום חברים בין בכיריה לא מעט בריונים מביכים וכסילים גמורים, אבל האחרים, כמו רוב מצביעי המפלגה, לא באמת מעוניינים בהשמדת המדינה הציונית המודרנית. מה גם שלבכירי הליכוד יש היסטוריה מוכחת בנטישת המדיניות המוצהרת של עצמם (מבגין עצמו דרך אריאל שרון, ועד אהוד אולמרט וציפי לבני. שלא לדבר על רוני מילוא, מאיר שטרית ודן מרידור. מדיניות הימין היא הרת אסון והחכמים במחנה יודעים זאת מצוין).
תיקון המצב יתאפשר רק באיחוד הכוחות המרכזיים ללא השוליים: כלומר, גוש הימין ללא המפלגות החרד"ליות והחרדיות, ומחנה המרכז-שמאל ללא המפלגות הערביות. זה לא יכול לקרות כל עוד נתניהו בסביבה, מאחר שמצבו המשפטי והתנהלותו הכללית פוסלים אותו כשותף לגיטימי, מה גם שספק אם הוא בכלל רוצה. התקווה, אם כך, היא שלאחר עידן נתניהו יישבר מבנה הגושים ותקום קואליציית מרכז שתעשה את המוטל עליה בנחישות של מי שרואה שביתו עולה בלהבות.
דן פריאגב, לא מדובר בדרמה גדולה. יש מדינות בעולם שלא קופאות על השמרים ולא רואות בבחירות מפקד סקטורים יציב עד סוף כל הדורות. בצרפת, שתי המפלגות הגדולות נמחקו בתקופת עמנואל מקרון. בבריטניה השיטה מנפחת את הרוב של המנצח כך שרק לעתים רחוקות יש צורך בקואליציות – אבל כאשר זה קורה, כמו ב-2010, התוצאות יכולות להפתיע. באיטליה מתגבשות כל הזמן מפלגות חדשות, ואף שהבריתות המשתנות ללא הרף לא מביאות יציבות, לפחות יש שיח רעיוני. לקנדה יש מערכת רב-מפלגתית ללא קואליציות קבועות. בגרמניה ובשבדיה הקואליציות משתנות ואין "שותפות טבעית" בין הימין המתון והליברלי לימין הקיצוני. כל המדינות הללו מסתדרות בלי גושים מקובעים.
בשלב זה, הצד הרציונלי בפוליטיקה הישראלית חייב להישאר מאוחד נגד ההפיכה המשטרית. בני גנץ, יאיר לפיד והאחרים נאלצים סוף סוף לאמץ עמדה תוקפנית מהסוג שזנחו - בטעות משוועת - בקמפיין האחרון. אבל בטווח הארוך רצוי להושיט יד לליכוד בתנאי שיסכים לצעדים הנדרשים: היפרדות מהפלסטינים וריסון החרדים. אם ישראל חפצת חיים, זה מה שצריך לקרות.
- דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. כיהן כיו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
