קו עבה במיוחד מחבר בין פרשת פרופ' נדירה שלהוב קיבורקיאן באוניברסיטה העברית לבין פרשת פרופ' יולי תמיר במכללת בית ברל. עובי הקו מלמד שאין מדובר ב"פרשות" חריגות, אלא במצב נתון שבעטיו האקדמיה הישראלית היא כבר מזמן מרחב לא בטוח למי שאוחז בתפיסת עולם ציונית – במיוחד אם הוא מעז להיכנס בשעריה במדים.
פרופ' שלהוב קיבורקיאן הצהירה בריש גלי שיהודים "צריכים להיות מפוחדים וצריכים לפחד, כי פושעים תמיד מפחדים", בלי לחשוב לרגע שכבעלת הכוח באולמה הסטודנטים החיילים שיושבים מולה אמורים להבין ממנה שהם ביצעו רצח עם, ומצופה מהם לשתוק ולפחד. באשר לטענתה לגבי מעשי האונס המזוויעים שנעשו ב־7 באוקטובר ש"הישראלים ישתמשו בכל שקר, התחילו עם תינוקות, המשיכו עם אונס, וימשיכו עם עוד מיליון שקרים, אנחנו הפסקנו להאמין להם" – כיצד אמורות להרגיש סטודנטיות שצולקו בנפשן או בגופן מאותם פשעי שנאה נוראים, כשהפרופסורית שלהן, שמתמחה באלימות מגדרית, לא מאמינה להן? וכל זה מבלי שהציגה אפילו חמישית מחקר מתוּקף שמוכיח את טענותיה, כמובן. איזה מלומד נוהג בהפחדה ובהשתקה כלפי תלמידיו ועמיתיו בנסיבות כאלה? ואחר כך, היא עוד מעזה לטעון שהיא המושתקת והיא המפחדת.
זה גם מה שעולה מפרשת פרופ' תמיר, שהתפארה בכך ש"כשכולם כתבו 'ביחד ננצח' אנחנו הבנו שמבחינת חברי המכללה הערבים זה לא סלוגן מכיל, אז שינינו ל'נצמח מזה ביחד'". אכן, רגישות מרשימה לחלק מחברי המכללה הערבים, שמשום מה נפגעו מהרצון לנצח את הרוע החמאסניקי, שאנס, התעלל וטבח גם בערבים. אבל מה עם הרגישות לשאר החברים? למשל, ליהודים ולדרוזים שבהם? הרי לא מדובר בבחירה בין חלופות ניטרליות, אלא בשינוי של סיסמה שגם תמיר מודה שידעה שהיא הפכה ללאומית ואומצה על ידי כל. היה ברור שעצם השינוי יפגע בהם. היכן הרגישות כלפיהם? עבורם המכללה לא אמורה להיות "בית מכיל"? פרופ' תמיר יודעת היטב שהרב־תרבותיות הישראלית כוללת למרבה הצער לא רק תרבויות ששונות זו מזו, אלא גם עוינות מאוד זו את זו – ובנסיבות המיוחדות של המלחמה הנוכחית, לשנות את "ביחד ננצח" זה לפגוע במי שלעד יישא את צלקת אותו בוקר מקולל של שמחת תורה.
פרשות אלה מזכירות פרשה אחרת שאירעה באוניברסיטה העברית לפני שנים אחדות. במסגרת שיעור של ד"ר קרולה הילריך, סטודנטית במדי צה"ל חשה מושפלת משהושתקה על ידי סטודנטית פלסטינית. במקום לגלות אמפתיה למצוקתה, המרצה נזפה בה במסדרון ש"את חיילת בצבא של ישראל, ויתייחסו אלייך בהתאם". ושוב, מה אמורים להרגיש חיילי צה"ל – שעליהם להסתיר את מדיהם בהיכנסם לאוניברסיטה שחוקתה נפתחת במילים "מתוך השאיפות הציוניות של העם היהודי הוקמה בשנת 1925 האוניברסיטה העברית בירושלים"?
האמת היא שבמרחב האקדמי הנוכחי, מילים יפות וחשובות כמו "הכלה", "רגישות" ו"סובלנות" פשוט נעדרות ביחס לכל מה שמריח מציונות גאה
האמת היא שבמרחב האקדמי הנוכחי, מילים יפות וחשובות כמו "הכלה", "רגישות" ו"סובלנות" פשוט נעדרות ביחס לכל מה שמריח מציונות גאה. אפשר שזה בא כחלק מהחנופה לקבוצת ההתייחסות באקדמיה שמעבר לים, ואפשר שזה בא מרצון כן להעניק חוויה מתקנת לערבים ולפלסטינים שמושתקים בציבוריות הישראלית שמחוץ לכותלי האקדמיה. אלא שעוול לא מתוקן בעוול, ובאקדמיה אמורים להתנהל אחרת: לבסס אמירות על עובדות מוכחות ולא על דעות קדומות והשערות מתוך פוזיציה, ולהוות מרחב בטוח וסובלני לכל הבאים בשערינו: גם אלה שאינם מסכימים עם דעתנו, ואפילו אלה שהם רחמנא ליצלן ממש אבל ממש ציונים.
פורסם לראשונה: 14:38, 19.03.24
