זו ההצעה הכי טובה שהם יקבלו, לא תהיה טובה ממנה, אמר יואב גלנט לראש הסי-איי-איי בפגישתם בוושינגטון. זה היה לפני כעשרה ימים. דברים דומים נאמרו ליועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן. באותו ביקור ניתח שר הביטחון בפני השניים את המלכוד האסטרטגי שישראל נקלעה אליו. אם אין עסקה בעזה, חיזבאללה ממשיך לירות בצפון. ישראל מעדיפה הסדר על מלחמה, אך הזמן אוזל. הברירה היחידה שנותרת לה היא פעולה צבאית. אם זה יקרה, תשומת הלב העולמית לא תוקדש עוד למצבם של תושבי עזה, אלא לעלטה הצפויה בביירות. בדרום, ישראל תעבור ל"שלב ג'" ברצועה. המוטיבציה לעסקה תפחת. וממילא, הזהיר גלנט, תנאי העסקה שהוצגו בידי הנשיא ביידן לא ישופרו עוד; ישראל לא יכולה לעשות זאת ביטחונית או פוליטית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
נדמה שהמילים שלא נאמרו בפגישות האלה חשובות יותר מהטקסט עצמו. גלנט, האיש שארה"ב הכי סומכת עליו בממשלה, אמר לממשל שהסיפור נגמר. מערכת הביטחון הישראלית לא יכולה להמשיך לדחוף לעסקה והתפשרות מול המתווכות; הגענו לקצה. הוא ביקש מביל ברנס וסאליבן להעביר מסר לקטאר, ובעצם דרכם לחמאס – החלון למו"מ תכף ייסגר, סופית. זה עכשיו או לעולם לא.
הממשל האמריקאי רואה את גלנט כגנרל אגרסיבי. זה גרם לחיכוכים לא מעטים. אך וושינגטון מעריכה את אמינותו ויכולתו לעמוד בהבטחותיו. לא בדיוק חזון נפרץ בהנהגה הפוליטית של ישראל כרגע. הבכירים האמריקאים הבינו את המסר היטב; הם הבטיחו לגלנט שהוא יעבור הלאה, לקטארים ולכל השאר. שבוע לאחר מכן, עם קשר למסר או בלעדיו, חזרו אנשי חמאס למדינות המתווכות עם התשובה החיובית ביותר מאז שהחלו המגעים הנוכחיים. "הכי קרובים לעסקה אי פעם", כלשונו של גלנט למשפחות החטופים אתמול. בישראל חושבים שההתפשרות של חמאס נובעת בין היתר מהלחץ הצבאי המתמשך של צה"ל ברצועה, ושחיקה מתמשכת בכוחו של הארגון.
נתניהו מתכוון לדרוש במו"מ לשלב השני את הפירוז המלא של חמאס. הואיל וזה לא עומד לקרות, חידוש המלחמה - לפני השבת החטופים הגברים שייוותרו בשבי חמאס - סביר מאוד
ועדיין, הסעיף שעוסק במעבר בין השלב הראשון לשני עודנו שנוי במחלוקת. מדובר בסעיף 14 להסכם. הסעיף המסוכן ביותר פוליטית לראש הממשלה; זה שדרכו אפשר להבין אם המלחמה נגמרה. לצופה מהצד, הפערים סביב ההתנסחות הזו מגוחכים. שני הצדדים מבינים היטב שאי-אפשר להבטיח סוף למלחמה. זה תלוי ברצון הטוב של הצדדים, וישראל לא תשקוט לפני שיחיא סינוואר ואנשיו יחוסלו.
חמאס רוצה לכבול את ישראל, דרך מעורבות המתווכות והערבויות שלהן. ישראל מעוניינת לעמעם. יש לה סיבה טובה: נתניהו מתכוון לדרוש בעת המו"מ לשלב השני פירוז מלא של חמאס. הואיל וזה לא עומד לקרות, חידוש המלחמה – לפני השבת החטופים הגברים שייוותרו בשבי – סביר מאוד.
זה מצב מוזר, עגום. לישראל יש זכות להגנה עצמית, בפרט מול ארגון טרור ג'נוסיידי כמו חמאס. הסעיפים החשובים עבורה צריכים להיות מיקום כוחות צה"ל, שאמור לצאת מהאזורים העירוניים ברצועה; האם חמאס יוכל לשאת נשק בפומבי ברחבי עזה – המחשה לשרידותו; מה יהיה מפתח האסירים שישוחררו; האם תינתן לישראל זכות וטו – כפי שהיא ממשיכה לדרוש – על חלק מהשמות שיעביר חמאס. שאלה נוספת, דרמטית מבחינה ציבורית והרתעתית, היא סינוואר עצמו. האם הוא יורשה לצאת ממקום המסתור לסיבוב ניצחון? בשעתו, אמר לי גורם ביטחוני בכיר שזה "לעולם לא יקרה. כמו שנסראללה נשאר בבונקר, גם סינוואר יישאר שם. ואם ייצא – נחסל אותו". לא ברור אם זו עודנה עמדת ישראל.
כל זה רלוונטי אם חמאס רציני, ואם הפוליטיקה של הממשלה הנוכחית לא תסכל את העסקה.
ראוי להזכיר דברים שפורסמו בטור זה: ההדלפה של עמדת המינימום הישראלית במו"מ לבצלאל סמוטריץ'; חשיפת העמדה הסודית הזו, שהתקבלה בדיון רגיש ומצומצם – בידי אותו סמוטריץ'. ההאשמה של בכירים ביטחוניים שהייתה זו לשכת ראש הממשלה שדאגה לכך ששר האוצר ייחשף לעמדות ישראל במו"מ – עוד לפני שהוגשו לחמאס.
ובהמשך: הדלפת הידיעה מהקבינט אל כלי התקשורת, בצורה מעוותת. כאילו עמדת המינימום (השבת לא פחות מ־18 חטופים חיים, בשלב הראשון) היא המספר הסופי; המרוץ של המוסד בניסיון להסביר שזו איננה ההצעה הישראלית, כדי לצמצם את הנזק העצום. זה לא עזר. חמאס הבין מהפרסומים בישראל את עמדת המינימום הישראלית, ולכן נצמד אליה בתשובתו: 18 חטופים.
ראש הממשלה שיחק על כל המגרשים, כהרגלו. הוא מבין שממשלתו תיפול, ואנחנו עדיין נעמוד מאחורי העסקה, ניבא בפניי אחד מאנשיו. "אין סיכוי, הוא יכשיל את העסקה, כי אנחנו נפיל אותו אם ילך על זה. לא סמוטריץ', לא בן גביר, אנחנו בליכוד", אמר לי ח"כ בליכוד. רגע האמת.
והנה חוזר תמרון סמוטריץ'. ביום שלישי, עוד לפני שחמאס נתן תשובה – הוא כבר ניבא שסינוואר עומד להגיד כן, והתריע שאסור ללכת לעסקה (שישראל הציעה). רבותינו קבעו שאחרי חורבן בית שני פסקה נבואה בישראל. אפשר לשלול את האפשרות ששר האוצר ניחן ביכולת מיסטית לראיית הנולד, לאור מצבה הכלכלי של ישראל. עוד ניתן לחשוב שמישהו הדליף לו מידע על כוונות חמאס והוא עשה בו שימוש כדי לחסל את העסקה.
רגע אחרי תשובת חמאס ראש הממשלה הפיץ תגובה באמצעות לשכתו. התגובה, שפורסמה בשם "גורם ביטחוני" שאיננו קיים (!), ניסתה לגמד ולסכל את הסיכוי להתקדמות במו"מ, עוד לפני כל דיון רציני בצמרת הישראלית על תשובת חמאס. זו הייתה יריית פתיחה בקרב גדול בין מערכת הביטחון ובין צרכיו הפוליטיים של בנימין נתניהו. על הכף עתיד המלחמה וחייהם של החטופות והחטופים.
מיזם חדש מנסה לשרטט את פני המזרח התיכון וצפון אפריקה ב–2050, ומייצר שיתופי פעולה באזור. ויש להם ביקורת על ארה"ב
את הקטע הבא יש לקרוא עם דיסקליימר: זהירות, תקווה לפניכם. את אל"ם במיל' אלי בר-און הכרתי לפני יותר מ-25 שנה, כאשר שימש כתובע צבאי, בדרגת סרן. הוא התקדם בצה"ל לתפקיד סגן הפצ"ר, שימש כמדריך במכללה לביטחון לאומי, ואז פרש. אחרי תקופה קצרה כמנכ"ל חברת סטארט-אפ, הוא פצח בפרויקט מסקרן, לכאורה חסר סיכוי.
MENA 2050 הוא ניסיון שאפתני להקים מסגרת אזורית של מדינות ערביות, צפון אפריקאיות, ושל ישראל. בכוונה כתבתי את ישראל בסוף, כי לא מדובר בפרויקט "דו-קיום" של ערבים וישראלים – אלא במיזם אזורי, שמנסה לשרטט את העתיד של המזרח התיכון וצפון אפריקה בעוד 25 שנים. בר־און הוא המנכ"ל. הרשת הזו מאגדת כרגע מאות עיראקים, לבנונים, ירדנים, מצרים, סעודים, סורים, תימנים, לובים, טורקים, תוניסאים, מרוקאים, כוויתים, בחריינים, אמירותים וכמובן פלסטינים. חלק מהמשתתפים לא מתגוררים במדינות הללו; אבל רובם כן.
"הקמנו את זה", אומר בר-און, "מתוך מטרה להוביל ברית של מתונים במזרח התיכון וצפון אפריקה, לתת קול לאנשים שרוצים להוביל מאבק נגד רדיקליזציה באזור – ושיתוף פעולה אזורי בתחומים פחות פוליטיים, כמו שינוי אקלים, אנרגיה, חינוך, העצמת נשים. הרשתות החברתיות מעצימות את הקולות הקיצוניים, וחשבנו שנכון לרכז את האנשים האלה תחת קורת גג אחת, להוביל מאמץ משותף. זו בעצם הרשת הרחבה ביותר באזור".
בר־און מסביר שהם עובדים ב"פורמטים שונים". יש קבוצות עבודה קבועות שמנסות לבנות אסטרטגיה ארוכת טווח אזורית בתחומים שהוזכרו, "ויש מפגשים נושאיים. לדוגמה, קיימנו שני כנסים על הזדמנויות היום שאחרי המלחמה מבחינה כלכלית, אחד בברלין והשני בבון". לכנס בברלין היה שותף גם ארגון ELNET שמקדם דיאלוגים בין ישראל לעולם. הם גייסו חוקרים צעירים שמפרסמים ניירות עמדה – לדוגמה, "איחוד כלכלי אזורי" ודה־רדיקליזציה. שאלתי אותו על השפעת 7 באוקטובר. "במבחן התוצאה, אף חבר לא עזב. ורק גדלנו", הוא אומר. המממנים הם "קרנות פילנתרופיות בארה"ב, יהודיות, ומעט אנשי עסקים, אירופאים וגם ערבים".
השבוע שוחחתי עם שני חברים חשובים ביוזמה. עבדאללה אל־ג'ונייד מבחריין, עיתונאי בכיר ומוכר בממלכה, ועבד אל־עזיז אל־חמיס, עיתונאי סעודי וחוקר במכוני מחקר; אל־חמיס היה בין היתר העורך של "א־שארק אל־אווסט", כנראה העיתון החשוב ביותר בעולם הערבי, שיוצא לאור בלונדון. שניהם הגיעו לכנס הרצליה ה־21 (של המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן).
ישבנו בחדר ישיבות צדדי. אל-ג'ונייד נשמע מאוד אופטימי. "האזור הזה עובר אתגר, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להאט. משכנו מאז 7 באוקטובר אנשים חדשים מכל תחום, ומבחינת הייצוגיות במזרח התיכון, אנחנו גדולים יותר מהליגה הערבית. מכל ארגון אחר, בעצם". אל־חמיס הוסיף ש"7 באוקטובר מחייב אותנו לעבוד קשה. אנחנו מתמודדים לא רק עם היעדר שלום ויציבות, אלא עם בעיות רבות אחרות – חינוך, כלכלה, בריאות. ואם בסוף לא נעבוד כולנו יחד – טורקים, סעודים, איראנים, ישראלים – הכישלון המשותף יימשך. ההיסטוריה של האזור הזה נטועה בסחר, בקשרים הדדיים ובשיתוף פעולה. יש לעיתים תחושה של חוסר תקווה, ולכן MENA 2050 עובדת על הנושאים האלה בדיוק".
טוב, אני אומר להם, יש רבים בעולם הערבי, אולי הרוב, שאומרים שאסור לעבוד עם ישראל לפני קץ הסכסוך עם הפלסטינים, וחלקם אומרים – לעולם לא. הם נזהרים לא להיכנס למהות הסכסוך. "אנחנו מעודדים את השיח על המכנה המשותף", אומר אל-ג'ונייד, "אם נתמקד בזווית הפוליטית, ניכשל שוב. הרעיון הוא דיאלוג ישיר בין החברים על מה שאפשר להסכים עליו. המשבר הנוכחי – האם הוא השפיע עלינו? כן. האם הפך אותנו לחזקים יותר? בהחלט".
לפני 7 באוקטובר זה היה הכיוון. נורמליזציה. אבל אם להביא דימוי מגן הילדים, מסתובב ילד בריון וכל פעם שבונים משהו, הבריון הזה, איראן או חמאס, הרדיקליים, בא ובועט במגדל. יש טעם לבנות?
אל־חמיס מוריד את הכפפות, והוא מכוון לארה"ב. "הילד הבריון הזה הוא תוצר של אי־שיתוף פעולה בין המערב ובין המדינות הערביות. המעצמות המערביות תומכות בבריון בדרך בלתי ישירה, באמצעות שתיקתן. בדרך בלתי ישירה, באמצעות שתיקתן, וכאשר אנחנו נלחמים נגד הבריון הזה, הן לא תומכות בנו. הן נגדנו, בפרט ארה"ב. זה מה שקרה בתימן. כאשר לחמנו בתימן (הסעודים נגד החות'ים, נ"א), הם היו נגדנו. ומה התוצאה? עכשיו הן בעצמן במלחמה בתימן!
"אני מאמין שלחשוב על המזרח התיכון ב-2050 ישפר את האסטרטגיה וההתמודדות האזורית. הבעיה היא שהמדינות המערביות לא מבינות את האזור הזה. קח לדוגמה את תוכניות הסיוע האמריקאיות באזור. הן ענקיות, אבל לא עוברות דרך המוסדות הנכונים, ויש בזבוז עצום".
שאלתי אותם מה המסר שלהם לישראלים שנואשו מהאזור, שחושבים שאין סיכוי לפשרה טריטוריאלית ומתקשים לתת צ'אנס לחיים משותפים, לאור 7 באוקטובר. אל־ג'ונייד אמר שהם רוצים להישאר ניטרליים מבחינה פוליטית, אבל "שים לב: עבד אל־עזיז ואני כאן בישראל. מה עוד צריך מבחינת שיתוף פעולה אזורי? אתם במצב מלחמה – ואנחנו כאן!"
אל־חמיס היה ישיר מאוד. "ישראלים צריכים להבין שהם חלק מהאזור. הם לא זרים. הם צריכים לדבר עם תושבי האזור על חוויותיהם. אנשים לא מבינים את הישראלים. הם חושבים על ישראל כעל צבא אחד גדול, מין דימוי שבו לכל ישראלי יש אקדח בכיסו. לא. לישראלים יש טכנולוגיה, יש תרבות ויש שורשים באזור. והם צריכים לדבר עם שכניהם. בין היתר, על סבא וסבתא שלהם בבגדד ובתימן".
הוא הוסיף כי "על הישראלים לשנות את המנטליות שלהם. הם חושבים על עצמם כאירופאים ואמריקאים; לא, הם חלק מאיתנו. ישראלים רבים מדברים ערבית ומבינים את התרבות, אבל הם מסתירים את זה, ואין מספיק חיבור עם האזור. גם השימוש של ישראלים ברשתות חברתיות באזור איננו טוב; אפילו אלה שכותבים בערבית מהצד הישראלי באים כדי להילחם ברשתות, במקום להראות את התרבות שלכם, העוצמות של מדינתכם".
שאלתי אותו למה הוא מכוון. "אני מספר לחבריי בעולם הערבי על ישראלים ערבים, כיצד הם חיים כאן, איך הם מחוברים לשורשי המדינה. יש להם תרבות, יש להם זכויות, הם מבוססים כלכלית. חבריי המומים מזה. זוהי הבורות של חוסר הקשר. על זה אנחנו עובדים ב־MENA 2050. קח לדוגמה את הים האדום. זה נכס משותף של ירדנים, סעודים, סודנים, ישראלים, מצרים. ואין לנו ביטחון שם. עלינו לעבוד יחד. מדוע עלינו לחכות לאמריקאים ולבריטים שיגיעו?"
לשניהם בטן מלאה על ארה"ב ומדיניותה ההפכפכה. נדמה לי שישראלים רבים יזדהו. כל העולם משלם מחיר, אומר אל־ג'ונייד, כי לאמריקה אין אסטרטגיה במזרח התיכון. אל־חמיס מוסיף ש"כאן, באזור הזה, האמריקאים לא עומדים מול הקיצוניים. הם מסייעים לקיצוניים. הם מסרו את עיראק בידי איראן. הם מסרו את תימן בידי איראן. הם מסרו את אפגניסטן לטליבאן. ואז הם באים להאשים אותנו! ערבים וישראלים".
בדרך כלל, האליטה האזורית הערבית מאוחדת באיבתה לישראל. זה הבון-טון באגודות הסופרים, עמותות המהנדסים, איגודי הספרנים במדינות הערביות. חרם על ישראל. בר-און חש שזה משתנה.
"כל יום פונים אליי אנשים, רוצים להצטרף. אנחנו מצליחים יותר ויותר להגיע למקומות שנהגו להחרים את ישראל – מדענים, עיתונאים, אנשי כלכלה. ברשתות החברתיות וגם בתקשורת הקיצוניים שולטים בשיח. זה נותן רושם שהם חזקים יותר באזור, אבל את המתונים, הרוב, אי־אפשר לשמוע".
חודשים לתוך המלחמה, ולא פסו סימני תקווה מהמזרח התיכון. גם זה משהו, אני מניח.
