שימשתי בעבר כיועץ תקשורת לשרים במשרדי ממשלה שונים ובכלל זה המשרד לביטחון פנים. משום כך, לאמירה של השר עמר בר-לב, שלפיה המחבל הרוצח מבאר שבע, מוחמד אבו אלקיעאן "יגיע לכלא ויישפט כדין", הקשבתי גם מן הזווית המקצועית. השאלה הראשונה שעולה בראשו של יועץ תקשורת היא אם ניתן לשקם את תדמיתו של שר ששגה קשות בנושא המצוי בתחום טיפולו, או שמדובר במקרה אבוד.
בר-לב אמר את הדברים במהלך הלווייתה של הנרצחת דורית יחבס, מה שיצר תגובה רגשית עזה של הציבור והתקשורת. הנה מגיע נציג הממשלה, שמטרתו לא רק להביע הזדהות עם המשפחה הכואבת אלא גם ליצור את הרושם שהטיפול בביטחון התושבים בנגב נמצא בידיים טובות, ובמקום זאת הוא מתבטא באופן מעורר תימהון.
לטעות זה אנושי, אבל ההסבר שלפיו בר-לב התבלבל משום ש"קיים שעות רבות של דיונים ביטחוניים, שבהם התייחס למותו של המחבל ואף עסק בהשבת הנשק לאזרח שחיסל אותו", היה מביך. איך השר הצליח לשכוח את הפרט החשוב ביותר בדיונים? ואם לא שכח, איך נתן לטעות הזאת להשתחל לדקלום המנטרות הקלישאתיות שבהן מתמחים פוליטיקאים בסיטואציות כאלה?
הוא אמנם ישראלי רב-זכויות, לוחם אמיץ ומפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אבל עד כה כשר לביטחון פנים מדובר בכישלון קולסאלי, ואפשרות שיקום לא נראית באופק
בקושי חלפו יומיים ובר-לב נקלע לסערה חדשה כשדוברו צייץ (לכאורה) בשמו על מבצע משטרתי לתפיסת נשק לא חוקי: "לא נשקוט עד שלא נשים את המבריחים בכלא ונעמיד אותם לדין", בתוספת אימוג'י קורץ. כלל ידוע הוא שכשפוליטיקאים מלגלגים על עצמם הם מוכיחים נכונות לספוג ביקורת ומביעים הומור עצמי, מה שמתקבל יותר בהבנה בציבור. ביל קלינטון הציג בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב-1988 את המועמד לנשיאות מייקל דוקאקיס בנאום ארוך ומייגע שהוביל לקריאות בוז מהקהל. בתגובה יזם קלינטון ראיון בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קרסון, שהציג בתחילתו שעון חול. קלינטון גיחך על עצמו: "דוקאקיס התקשר אליי וביקש ממני להציג את ג'ורג' בוש, המועמד הרפובליקני לנשיאות, בוועידת מפלגתו".
ביל קלינטון בשיעור אמריקני על הומור עצמי:
אבל כדי לצחוק על עצמך בלי לעורר רחמים צריך להיות קלינטון. בר-לב, בראיון עם רינה מצליח במוצאי שבת, העלה סיפור נוגע ללב שלפיו הגיע להלוויה של משפחה שהוא מכיר והיה נרגש מאוד. כאשר הזמינו אותו לנאום, בלי שהיה מוכן לכך מראש, הוא התבלבל ואמר מה שאמר. הדברים בטלוויזיה נאמרו בקול מרוסק ורצוף מעצורים אף שמדובר היה בראיון שהתכונן אליו מראש. הוא אולי עורר אמפתיה, אבל לא תחושת ביטחון.
מתשובותיו למצליח – שבהן הדגיש שהוא פועל לשיפור יכולתה המבצעית של המשטרה - ניתן היה להתרשם שהוא לא מבין את תפקידו כשר לביטחון פנים. לפי פקודת המשטרה, אין לשר שום סמכות לגבי פעולותיה בשטח. זו מוטלת במלואה על המפכ"ל. זה ניכר כבר בפרשת בריחת האסירים מכלא גלבוע: בוועדת הבדיקה העיד בר-לב שביקש מהמפכ"ל לא להשתמש ברימוני הלם וברובי רוגר בהר הבית בעת מצעד הדגלים של הימין. המפכ"ל השיב לו, לדבריו: "זה לא בסמכותך".
לשר לביטחון פנים יש שני תפקידים מרכזיים. הראשון הוא אחריות לנושא התקציבי שמכתיב את היקף כוח האדם של המשטרה ואת יכולתה לפרוש כוחות בשטח. כבר כמה פעמים הבהירו קציני משטרה שאין להם את כוח האדם הנדרש להתמודד עם כלל האתגרים העומדים בפניה ובחברה הערבית והבדואית במיוחד. לא שמענו את בר-לב דופק על שולחן הממשלה ומציב אולטימטום כדי להשיג תקציבים נוספים. זאת בניגוד לשר הביטחון בני גנץ, שהשיג כספים רבים ושנויים במחלוקת לבכירי צה"ל תוך שימוש באיום פוליטי. וזאת אף שלמפלגת העבודה יש שבעה חברי כנסת, רק אחד פחות מזה של כחול לבן.
ד"ר ברוך לשםהתפקיד המרכזי השני של השר, שאינו פחות בחשיבותו, הוא לחזק את תדמית המשטרה ולהגן עליה ציבורית. לפי סקר של המכון הישראלי מינואר השנה, רק 29% מהציבור נותן בה אמון, הנתון הנמוך בתולדותיה. אפילו בתקופת השר אמיר אוחנה, שדרדר את האמון במשטרה על רקע פוליטי, היא השיגה נתון גבוה יותר של 31.5%.
לממצא הזה יש כמובן השפעה שלילית על יכולת המשטרה לגייס לשירותיה אנשים טובים שיחושו גאוות יחידה. בר-לב מלכתחילה לא יכול לספק את הצורך הזה בהופעתו התקשורתית, ועוד פחות אחרי ההחלקה הלשונית שלו בבאר שבע. הוא אמנם ישראלי רב-זכויות, לוחם אמיץ ומפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אבל עד כה כשר לביטחון פנים מדובר בכישלון קולסאלי, ואפשרות שיקום לא נראית באופק.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה. לשעבר יועץ לשר לביטחון פנים ודובר המשטרה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
