השעה שש וחצי בבוקר בשוק הפרחים של כלכותה הנהדרת, על גדות נהר הגנגס הקדוש. את השמש אי-אפשר לראות מרוב זיהום, השמיים חסרי צבע מוגדר, מעין חום אפרפר, והאוויר רובץ כמו פרה על אי תנועה. הטמפרטורה עומדת על 36 מעלות והלחות על משהו כמו 9,704 אחוז. כמות האנשים בלתי נתפסת. אני נדחס בהמון ההומה, בין סוחרים וקונים, סבלים וריקשות, משאיות ואופנועים, לכולם יש מקום ואיכשהו גם לי. אני מנסה להתקדם, אבל זה כמו לנסות לשחות בתוך סיר פירה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
את המרחב הפרטי שלי, שבדרך כלל אני אוהב מאוד, השארתי בישראל. אין טעם להיאבק, כל מה שנותר זה להתמסר לזרם האנושי האדיר של העיר המשוגעת הזאת. לראשונה אני מבין, אבל מבין באמת, מה מרגישה טיפת מים בצונאמי. והאמינו לי: זה מרגיש נהדר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
האושר בא בדרכים משונות. אני לא רוצה שזה ייגמר, וזה באמת לא נגמר. נדמה שהמקום הזה היה תמיד ותמיד יהיה, רק אני באתי לרגע ובעוד רגע אתאדה.
תחושה דומה הייתה לי כמה ימים קודם בדלהי, בעודי יושב במושב האחורי בריקשה המקרטעת של ראדש קומאר בדרכנו משכונת העוני רוהיני שבצפון העיר בחזרה למרכז; הפגוש הקדמי של הריקשה נושק למדבקה המכריזה "שמור מרחק!" על פגוש אחורי של משאית, בפקק תנועה אינסופי שמשתרך מקצה האופק עד קצהו, שמש מכה מאחורי ענני ערפיח, האוויר עשן סמיך, באוזניים קקפוניה צורמנית של צפירות הבאות ממגוון מטורלל של סוגי כלי רכב, בצידי הכביש וגם באמצעו תצוגות קורעות לב של דלות ואדישות וחיים זולים מן הזול.
ולפתע, משום מקום, אותה הבנה פתאומית, בהירה, של איך זה ומה זה להיות חלק מהמין האנושי, לחוש גרגיר אבק בתוך סופה שאין יודע מה סוֹפה.
הודו יודעת לגבות מחיר כבד מהמבקר בה, אין ספק. היא קורעת ממך נתחים, אבל מדי פעם היא מחזירה את החוב בנדיבות שאין כמוה בצורת רגעים חולפים של הארה. כאילו מישהו הסיט להרף עין את הווילון מעל סוד הקיום ונתן לך להציץ. עוד לא הספקת לשים לב מה יש שם, וכבר הכול התכסה מחדש.
בעולם אין שום דבר קבוע, זה ידוע. ובכל זאת, מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו היה עניין אחד שלא השתנה והוא שסין היא המדינה המאוכלסת ביותר בעולם. ובכן - לא עוד.
בחודש שעבר נפל דבר, כשהאו"ם פירסם שהודו עקפה את סין ועכשיו היא המדינה המאוכלסת בעולם עם קרוב ל-1.43 מיליארד תושבים. הפער נפתח עם כמה מיליונים ספורים אבל ילך ויגדל בשנים הקרובות, ככל שסין מזדקנת ומתעייפת ואחוזי הילודה בה קטנים עד כדי כך שהיא מתקרבת לגידול שלילי, לעומת הודו הצעירה ומלאת החיים שעתידה לפניה. נכון להיום, אחד מכל חמישה אנשים וחצי בעולם, פחות או יותר, הוא הודי.
השינוי הזה הולך להשפיע בצורות מגוונות על עולמנו, אבל בעיקר הוא הולך להשפיע על הודו עצמה - ולא רק לטובה. הרי להאכיל, לחנך, לפרנס ולדאוג לחיים טובים לכל האנשים האלה לא הולכת להיות משימה פשוטה כלל ועיקר, גם לא לכלכלה החמישית בגודלה (ובדרך למקום השלישי) ולאחד העמים הנחמדים, החכמים ומלאי התושייה על הפלנטה. מספיק להביט סביב: סגנית נשיא ארה"ב, ראש ממשלת בריטניה, המנכ"לים של גוגל, מיקרוסופט, יב"מ - כולם הודים. הם שולטים בעמק הסיליקון.
נסעתי להודו כדי לנסות ולתהות על קנקן הצ'אי העולה על גדותיו. בחרתי בשתי ערים - דלהי, הבירה, העיר הגדולה ביותר בהודו והמטרופולין השני בגודלו בעולם, משכנם של למעלה מ-33 מיליון תושבים; וכלכותה - העיר הדחוסה ביותר בהודו, עם צפיפות מסחררת של למעלה מ-24 אלף איש על קילומטר מרובע (פי שישה מעזה), מקום המגורים המתפורר לכ-15 וחצי מיליון איש. שתי הערים מרוחקות זו מזו כ-1,500 ק"מ בלבד, לא הרבה במונחי הודו, אבל תרבותית, פוליטית וכלכלית הן שני עולמות שונים בתכלית השינוי.
בטיסה מתל-אביב לדלהי אני מחשב ומוצא שלשוחח עם כל הודית והודי למשך חמש דקות, ייקח לי בסך הכול בסביבות 14 אלף שנה, ולמעשה לא אסיים לעולם כי כל יום באים לעולם כ-80 אלף תינוקות הודים מתוקים (בשבוע שהייתי בתת-היבשת באו לעולם למעלה מחצי מיליון הודים), וזה בלי לשקלל את הזמן שייקח לי ללמוד את 22 השפות הרשמיות המדוברות בהודו ולהתנייד ממקום למקום. אבל אני לא נותן לחישובים לרפות את ידיי ומחליט לנסות בכל זאת. הרי בהודו, כמו שאומרים ההודים, אבריתינג איז פוסיבל. הכול אפשרי.
אכן, לנסות להבין את הודו בשבוע זה כמו לקחת את אותה טיפת מים מהפִּסקה הראשונה וללמוד ממנה על שירת הלווייתנים. להגנתי ייאמר שזו הפעם הרביעית שלי שם, ובכל מקרה אי-אפשר להבין את הודו גם בחיים שלמים, אפילו אם אתה הודי - וזו הסיבה שמאמינים שם בגלגול נשמות: כדי לתת לך עוד צ'אנס להבין, ולהיכשל גם בו. אולי זה השיעור: להבין כל אחד יכול, אבל לא להבין? בשביל זה, חברות וחברים, צריך אופי.
להערכתי שוחחתי במסע הזה עם יותר ממאה הודיות והודים; חוקרות באקדמיה, עיתונאים, אנשי עסקים ונהגי ריקשה, קבצנים ודיפלומטיות, כל מי שעבר לידי תוחקר.
12 צפייה בגלריה
ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי. ינצח גם בבחירות הקרובות?
(צילום: מרכז פרס לשלום וחדשנות)
גם ממשלת הודו וגם ממשלת סין לא הגיבו בצורה רשמית לחדשות הדמוגרפיות. מבחינת שתיהן מדובר בכישלון, כל אחת מהזווית שלה: מדיניות הילודה של סין עוד תחסל את המדינה, וחוסר מדיניות הילודה של הודו עוד תעלה לה ביוקר. הודו גדולה מדי תגרום לרמות אבטלה גבוהות מדי. הנתון הרשמי מתקרב לשמונה אחוזים וההערכות שהמספר האמיתי גדול בהרבה, אולי כפול. מערכת החינוך צולעת, הפערים הכלכליים עצומים, מי שיכול עוזב את המדינה לטובת חיים טובים יותר, התשתיות במרכזי הערים הגדולות עומדות בפני קריסה בגלל הגירה פנימית שיוצאת משליטה.
מאחורי הגידול באוכלוסייה מתרגשת גם סערה פוליטית, חברתית ודתית שעוד תזעזע את הודו בשנים הקרובות, ומרכזה בקונפליקט ההינדי-מוסלמי ובמדיניות הדתית-לאומנית של ממשלת נרנדרה מודי, שחגגה בשבוע שבו ביקרתי תשע שנים לניצחונה בחניכת בניין פרלמנט חדש. בשנה הבאה ייערכו בחירות בהודו. כרגע נראה שמודי ומפלגתו ינצחו שוב, אבל זו הודו וכאמור, הכול אפשרי.
השעה שבע בבוקר והמטוס נוחת ברכות בשדה התעופה אינדירה גנדי שבדלהי. אני יוצא החוצה ומיד מבחין בשינוי הגדול שסיפרו לי עליו. הכבישים רחבים בהרבה, העיר נקייה בהרבה ממה שזכרתי, לפחות ברחובות הראשיים, ובעיקר - הפרות סולקו ממרכז העיר.
אבל את השינוי הבולט ביותר אפשר לחוות במטרו של הודו: מערכת אדירה להסעת המונים ששופצה, ועדיין משופצת. עשרה קווים, מאות קילומטרים והכול ברמה גבוהה למדי. כרטיס נסיעה: כ-50 רופי, קצת פחות משני שקלים. אני אמנם מעדיף לחוות את דלהי מעל האדמה, אבל אין ספק שמדובר בשדרוג. בטח כשצריכים להגיע לאן שהוא בזמן. הפקקים בדלהי הם זוועה.
אני מגיע למלון שלי בקונאוט פלייס (Connaught Place), מניח את המזוודה ויוצא אל הרחוב. חם גיהינום, אבל כמה התגעגעתי! נראה שגם פה התגעגעו אליי. בדלהי, כמעט אין אחד שלא עוצר אותי לשיחה ומחמאה: "אתה נראה כמו כוכב קולנוע!" "השיער שלך נהדר!" - שככה יהיה לי טוב. כולם שואלים, מאיפה אתה? כמה עלתה הטיסה? כמה אתה מרוויח? מאיפה החולצה? בן כמה אתה? מתעניינים ושמחים לענות על שאלות.
ההסכמה גורפת: זה לא טוב שיש כל כך הרבה אנשים בהודו, יותר מדי זיהום ובלגן, פחות מדי חינוך, החיים בדלהי קשים ויקרים, אבל אין כמו הודו - הרי כאן הכול אפשרי.
אני משוחח עם ראהול, 21, שגר עם הדוד שלו, נהג ריקשה, עם אג'אי בן ה-23 שרוצה לעבור לקליפורניה, עם אשוק בן ה-25 ששואל אותי כמה חברות היו לי, ורבים אחרים, רבים כל כך. יש אנשים שזה מציק להם - אבל אני מת על זה. כל אחד מהם מנסה לקחת אותי לחנות כזו או אחרת, אבל אני כבר מכיר את כל הטריקים. לא, לא בא לי לקנות שטיח, גם לא תה, גם לא פסלונים או בדים או בשמים או סמים. לא בא לי לצחצח נעליים, גם לא לנקות אוזניים, אני לא מחפש מסעדה, גם לא טיול לאגרה, לכולם אני אומר תודה ומחייך, כי טוב לי. כולם יודעים להגיד 'שלום' ו'סבבה' ומתים על ישראל: זה אחד המקומות היחידים בעולם - כולל ישראל - שכל כך אוהבים ישראלים.
באחת הפינות אני פוגש את אניל, בן 21. לא יודע למה, אבל אני מחבב אותו מיד למרות שהוא שואל את אותן השאלות, פחות או יותר, ומנסה לקחת אותי לאותן החנויות. מה אתה עושה, אני שואל. כלום, אומר אניל, אין לו עבודה והוא לא לומד. הוא מספר שהוא משכונה בשם רוהיני. השם לא אומר לי כלום. בוא נלך לשתות צ'אי, אני אומר לו ואנחנו מסתובבים יחד איזה שעה. הוא רוצה להיות מורה, אבל עשר דקות אחר כך לעסוק במחשבים וכעבור כמה זמן החלום שלו זה לקנות ריקשה.
יש לי כמה פגישות, אני אומר לו, אבל בוא ניפגש אחר כך. הוא מסכים בשמחה ואני לוקח ריקשה לקאהן מרקט - האזור האופנתי של העיר. בדלהי אפשר להזמין ריקשה באובר וזה הרבה יותר נוח מלהתמקח בכל פעם מחדש.
בקפה טרטל אני פוגש את ג'יאנטה גוסל, עיתונאי פוליטי ותיק, סופר ועורך בקבוצת התקשורת India Today. גוסל מתעניין בישראל, אפילו ביקר בארץ במסגרת משלחת עיתונאים. הוא זוכר בעיקר את חוסר הרשמיות של דוברי הממשלה ואת התחושה שלאיפה שלא הלך בישראל, הרגיש לבוש רשמי מדי. הוא מאוד אוהב את יובל נח הררי והתרשם מ"פאודה" בנטפליקס.
הממשלה ההודית עושה צעדים נכונים, הוא אומר, אבל הגידול באוכלוסייה זו בעיה גדולה. פעם הודו הייתה חקלאית, עד שהבריטים שינו את המדינה בשביל האינטרסים שלהם. הקימו ערים גדולות, נמלים, רכבות. וכך החלה האורבניזציה שהחלישה את החברה, "כמו שכל הדם זורם רק אל הלב ושאר הגוף נחלש".
הוא מספר שהניסיונות ההודיים לשלוט באוכלוסייה החלו כבר ב-1947, מיד עם קבלת העצמאות, והכול, הוא אומר, על רקע הניסיון לעצור או להגביל את המוסלמים בהודו. הוא חקר התכתבות בין גָ'וָוהַרְלָל נֶהְרוּ, ראש הממשלה הראשון של הודו, שאמר ש"המפעל הוא המקדש החדש" לג'משטג'י טאטא, מייסד תאגיד טאטא הענקי ואבי התעשייה ההודית, שבה הציע האחרון דרכים להגביל את האוכלוסייה, בדגש על האוכלוסייה המוסלמית - וזו כל הבעיה של הודו על רגל אחת: שנאת מוסלמים. העניין הזה חוזר שוב ושוב בכל השיחות שאני מנהל.
גוסל מכיר את הנתונים ומראה שמדובר במיתוס שנועד לשמור על כוח המפלגה, אבל זה עובד. "וזה למרות שהאיסלאם בהודו לא בעלייה". בפברואר האחרון פירסמה RSS - הזרוע האידיאולוגית של מפלגת השלטון, ה-BJP, וגוף קיצוני עד מאוד - מאמר שכותרתו "מדוע אוכלוסיית המוסלמים הגדלה בהודו צריכה להיות עניין לדאגה?" המאמר "הוכיח" עלייה במספר המוסלמים בהודו, וטען שהדבר יכול להיות מסוכן למדינה "אם חלקים מאוכלוסייה זו יתפסו נשק וינקטו 'ג'יהאד'".
ל-RSS (דמיון מסוים לפורום קהלת) יש כוח גדול במסדרונות השלטון. באפריל האחרון טען גם שר האוצר של הודו, נירמלה סיתראמאן, כי "בהודו יש את האוכלוסייה המוסלמית השנייה בעולם, והיא רק גדלה במספרים".
השקר הזה תופס חזק בהודו, בעיקר באזורים הכפריים בצפון, מה שנקרא "חגורת הפרה" (Cow belt), מרכז הכוח של מפלגת השלטון, שם מפעיל ה-RSS זרוע דיגיטלית שמפיצה מיתוסים וקונספירציות כמו Love Jihad, לפיה גברים מוסלמים מפתים נשים הינדיות ומאסלמים אותן. למרות שמומחים סבורים שהצהרת השר רק החייתה מחדש מיתוסים מוכרים שהופרכו על מה שמכונה "פיצוץ אוכלוסין מוסלמי" בהודו.
מבט לעתיד? גוסל לא אופטימי. "סדר העדיפויות מעוות", הוא אומר. "יש בעיות אקלים, מים, כריתת יערות - אבל הממשלה מדברת על עניינים דתיים. אנחנו נעים לעָבָר במקום לעתיד. בונים מגדלים לפני שפרסו רשת חשמל ומים".
ב"קונאוט בר" אני פוגש את אנוטמה בנרג'י Anuttama Banerji - חוקרת ואנליסטית פוליטית מניו-דלהי, בעלת תואר שני ביחסים בינלאומיים מבית הספר לכלכלה ומדעי המדינה בלונדון ומאוניברסיטת דלהי. דוברת חמש שפות, אינטליגנטית ואנרגטית עד מאוד. בקרוב תעזוב את הודו לטובת התמחות בלונדון.
"האומה משתנה", היא אומרת. לאן? "הזמן יגיד". "די מדהים", היא מוסיפה, "שיש פה כל כך הרבה אנשים ועדיין מסתדרים יחד, באופן יחסי". יכול להיות, אנחנו חושבים יחד, שזה הפוליתאיזם - שמטבעו מעודד אם לא פתיחות אז לפחות סובלנות. אין צודק אחד, אין שליט יחיד. כמו כן, גם העובדה שכל הודי הוא לכל הפחות דו-לשוני תורמת. "המוח ההודי הוא מוח גמיש", היא אומרת.
בנרג'י מודאגת גם היא מהאבטלה, מהחוסר בתשתיות, מרמת החינוך, "זו הסכנה הגדולה. ולימודים כבר לא מספיקים". הודו "עדיין דמוקרטיה" עם אחוזי הצבעה גבוהים, אבל מאז שלטון ה-BJP הכול זה הינדואים נגד מוסלמים. "ההתפוצצות של זה יכולה להוביל למשהו שאנחנו לא יכולים לדמיין". לדבריה, "הכול חוזר אל הדת. בהודו של היום בונים יותר מדי מקדשים ופחות מדי בתי חולים. הכול חוזר אחורה, אל ההינדואיזם הישן, אל שיטת הקאסטות. אם הקאסטות חוזרות - אלו חדשות רעות".
"הודו", אומרת לי בנרג'י משפט שנשאר איתי, "היא לא מדינה - היא ציוויליזציה".
אני פוגש שוב את אניל - אין לו טלפון, הוא פשוט מופיע - ואנחנו לוקחים ריקשה. נהג הריקשה, ראג'ול, מקטר על הצפיפות, על הזיהום, על הממשלה. אין אוכל, אין כסף, יש לו שני ילדים. פעם היה טוב, הוא אומר, עכשיו לא.
נוסעים לשכונות המוסלמיות בדלהי הישנה, לשוק שמתחת למסגד הגדול. אנשים יש פה, והרבה מאוד. אנחנו נדחסים בתוך הקהל הרב. השכונות המוסלמיות בדלהי - כך גם בכלכותה - מוזנחות מאוד ביחס לשכונות האחרות, הפערים זועקים. התשתיות קורסות.
אנחנו שותים צ'אי בדוכן קטן שהוא גם חנות בגדים, מתפרה, משחטת תרנגולות ומוסך. בעל החנות שמו מוחמד עלי. הוא בן 46, צעיר ממני אבל נראה בן 74. ככה זה כשהחיים קשים. הודים עניים הם קצת כמו אבוקדו; צעירים-צעירים-צעירים-קשישים.
כל החיים עלי גר בדלהי. "נולדתי פה, אבא שלי נולד פה. גם הילד שלי". יש לו ילד אחד, נהג ריקשה. אשתו נפטרה. העסקים לא טובים, אבל אולי יהיה בסדר. עלי גאה בהודו, אבל כשאני שואל אותו מה הוא חושב על ראש הממשלה מודי הוא מסמן באצבעו קו על הצוואר, סימן של שחיטה. "הוא שקרן", אומר עלי, "איש רע". שאר הנוכחים בחנות/מתפרה/משחטה/מוסך/דוכן צ'אי נוטים להסכים. המוסלמים רואים בו איום ממשי על חייהם.
השוק המוסלמי, שמשתרע מול המבצר האדום הגדול של דלהי, ענק ועלוב, אבל האנשים שמחים ומחייכים. יש להם, להודים, כוח חיות ואופטימיות שלא מפסיקים להרשים. כמערבי הרגילו אותי לראות בעוני אומללות, אבל יש דברים שהעיניים שלנו לא יכולות לראות.
משם אנחנו עולים למטרו בתחנת "קשמירי גייט" ונוסעים סתם לכיוון שכונת לריטאלה, התחנה האחרונה של הקו האדום. המטרו עמוס והאבטחה הדוקה. יש קרונות מיוחדים לנשים וגם מקומות מיוחדים לנשים בכל קרון. ככל שמתרחקים מקשמירי גייט הכול נהיה עני יותר. כרטיס נסיעה עולה, כאמור, פחות משני שקלים והוא מעין מטבע פלסטיק.
מה היית עושה אם לא היינו נפגשים היום, אני שואל את אניל. כלום, הוא אומר בחיוך, סתם מסתובב. אז תבוא מחר ליד המלון שלי ב-11, אני אומר לו. נלך סתם להסתובב יחד.
בערב משודר בטלוויזיה רצח מזעזע של ילדה בת 16 באחת משכונות העוני של דלהי. מראים שם צילומים נוראיים בריפיט, של גבר דוקר ילדה כ-20 פעם ואז מרוצץ את ראשה באבן, ואז בועט בה. ושוב, ושוב.
מהר מאוד מסתבר למה הדבר זוכה לכאלה כותרות: הרוצח מוסלמי, הנרצחת הינדית. הפרשנים זועקים נגד הג'יהאד שנעשה בבנות ההינדיות. באחד מהערוצים אני שומע פתאום שהרצח התרחש בשכונה בשם רוהיני. השם נשמע לי מוכר. לוקח לי רגע להיזכר: זו השכונה של אניל.
למחרת בבוקר אני פוגש את אניל ואנחנו נוסעים לרוהיני, שכונת עוני בצפון מערב העיר. אנחנו לוקחים את הריקשה של ראדש ויוצאים לדרך. זו נסיעה של יותר משעה, במהלכה אני מת מבפנים משהו כמו מאה פעם, לא כולל 30 חוויות של כמעט מוות אמיתי לגמרי.
כשיוצאים ממרכז העיר רואים לאן עברו הפרות. הן רובצות, תשושות, על איי התנועה בדרך. ככל שמתרחקים מהמרכז משתנה הטופוגרפיה. מבתים יפים לבתים יפים פחות, לבתים שבורים, לצריפי פח, לצריפי ניילון. בדרך לרוהיני אנחנו עוברים בפרברים גרועים יותר ממה שניתן לדמיין. אוהלים מניילון על גדות נחל של ביוב זורם.
תאט, אני אומר לראדש, אני רוצה לראות. באחד הצמתים עוצר אותנו שוטר. כנראה נראיתי לו טרף קל. אני משלם שוחד, 1,000 רופי, אחרי שהוא מאיים לגזול את הרישיון של ראדש.
אנחנו מגיעים לרוהיני, מטפסים בחדר מדרגות עלוב אל דירת החדר של המשפחה של אניל - גם שם המשפחה שלו הוא אניל. שמונה אנשים גרים בחדר קטנטן, קטנטן אבל נקי. 3,000 רופי שכר דירה לחודש, בערך 130 שקל. חשמל עוד כ-40 שקל. הוא נפסק מדי פעם. ברגע שמאוורר התקרה התשוש מפסיק להסתובב, חום מעיק משתרר בחדר.
אני מחלק לילדים מנגואים שקנינו בדרך. הם מביטים בי ואני מביט בהם. אף אחד לא יודע מה קורה בעולם, או בהודו, או בדלהי, או בשכונה. אני שואל על הרצח. לא יודעים כלום, אבל מספרים לי שזה קורה פה כמעט כל יום - בדלהי, בירת הפשע של הודו, מתרחשים כ-450 מקרי רצח בשנה, רובם בשכונות האלה, ומשהו כמו 3,000 התאבדויות בשנה. ואכן, יומיים אחרי הביקור שלי היה ניסיון רצח שהסתיים בהתאבדות. אין תקווה במקום הזה. פרות תשושות אוכלות זבל בחצר. היחידה שמחייכת היא האישה במכולת.
אב המשפחה נפטר, האם מקבצת נדבות בתחנת הרכבת. כמה מרוויחים מקיבוץ נדבות, אני שואל. 100 רופי, חמישה שקלים, נחשב ליום טוב. אניל מספר על מקרי רצח ומכות על רקע סמים. לפאיה (payeh), אחת הנשים בחדר - הגיסה של אניל - חסרה עין. היא איבדה אותה בקטטה לפני כחודשיים. על מה רבו, אני שואל. על כסף. על כמה כסף? 150 רופי. כשבעה שקלים. היא בת 22.
הילדים לא הולכים לבית הספר. החינוך אמנם בחינם, אבל הספרים והתלבושת יקרים מדי. כמה עולה חולצה? בערך 30 שקל. אני נותן למבוגרת האחראית בחדר כסף לשלוש חולצות, מכסה את החשבון במכולת ומשאיר להם את כל המזומן שהיה לי, מינוס הנסיעה חזרה פלוס אופציה לשוחד נוסף.
חבל שאתם לא מקבלים אשראי, אני מנסה לצחוק איתם, אבל זה לא מצחיק. "מבחוץ אני שמח אבל בפנים אני עצוב", אומר לי אניל. "ככה זה. אלו החיים. זוהי הודו". אנחנו עושים עוד סיבוב בשכונה העלובה. אני מחפש את זירת הרצח, אבל כל אחד אומר משהו אחר - ימינה, שמאלה, צפונה, מערבה, עד שאני מתייאש, ובכל מקרה כל פינה פה נראית כמו זירת רצח.
אחרי אחת מהשעות המדכדכות בחיי אנחנו עולים חזרה לריקשה של ראדש. הנסיעה חזרה עוברת חלק מבחינת שוחד, אבל בפקקים נוראיים, בלב כבד ובחום בלתי נסבל. אני נושם אל קרבי ושלא בטובתי את כל האגזוזים של כל הרכבים בצפון דלהי.
אחרי שעה וחצי בפקקים אנחנו מגיעים אל המרכז הבינלאומי של הודו (India International Centre) הממוקם בגני לודהי - מהמקומות המקסימים בדלהי. המרכז, כך בברושור: "נחשב לאחד ממוסדות התרבות המובילים במדינה, מקום שבו מדינאים, דיפלומטים, קובעי מדיניות, אינטלקטואלים, מדענים, משפטנים, סופרים ואמנים נפגשים לחילופי דברים, רעיונות וידע". באתר האינטרנט של המרכז מהללים את "מסירותו של המרכז לערכי ההומניזם הליברלי", אבל השומר דוחף את אניל בגסות ובאלימות אל מחוץ לשער.
עם לב במשקל שני טונה וריאות שחורות משחור אני מטייל בגנים יפהפיים, עם עצים ומזרקות מוצלות. "אם אתם עוברים בעיר", כתוב במדריכי התיירים, "בקרו במרכז כדי להאזין למוזיקה קלאסית, או לשוחח על ספל תה במרפסת המשקיפה על בריכת החבצלות. …המרכז משתרע מעבר לזמן ומרחב אחרים".
אני פוגש שם עיתונאי חשוב מכלי תקשורת גדול. באתי מרוהיני, אני אומר לו, והוא מביט עליי במבט המום. נולדתי בדלהי אבל אף פעם לא הייתי שם, הוא מודה. בקפיטריה, הודים עשירים מטרטרים את המלצרים. אני משלם על כריך וכוס מיץ מה שאמא של אניל מקבצת בחודש וחצי של השפלות. העיתונאי מזמין גלידה. אני יודע שככה זה, אבל אני לא מצליח לעמוד בפער, משהו בי נקרע.
אנחנו נוסעים בפרברים גרועים יותר ממה שניתן לדמיין. אוהלים מניילון על גדות נחל של ביוב. תאט, אני אומר לראדש, אני רוצה לראות. באחד הצמתים עוצר אותנו שוטר. כנראה נראיתי לו טרף קל. אני משלם שוחד, 1,000 רופי, אחרי שהוא מאיים לגזול את הרישיון של ראדש
הכריכים קטנים ולא טעימים והמיץ עושה לי בחילה. העיתונאי, שביקש להישאר בעילום שם (כמו עיתונאים רבים. הודו היא אולי דמוקרטיה לעילא ולעילא, אבל כבר אפשר לחוש בכרסום. מספר עיתונאים שביקרו את הממשלה נעצרו), מדבר על כך שהודו "זכרה להיפתח לעולם יותר מעשור אחרי סין ועכשיו היא בפיגור שיהיה קשה לה לצאת ממנו", על כך ש"השחיתות של הממשלה הקודמת פגמה בכלכלה והניסה משקיעים", על התשתיות ומה לא.
המפתח להצלחה, הוא טוען, יהיה לפתוח יותר נתיבי סחר ימיים ולחתום על עוד הסכמים. מה שהודו צריכה, הוא אומר בעודו מסיים את הגלידה, זו טכנולוגיה תוצרת בית בעלת שם עולמי, "כמוכם עם ה-USB והטפטפות", יותר אוניברסיטאות בעלות שם. בריחת המוחות לא תיעצר, גם לא צריך שתיעצר.
הכול מאוד מעניין וחשוב, אבל אני עדיין כולי ברוהיני. בסופו של דבר הוא סקפטי לגבי העתיד הקרוב, אבל אופטימי לגבי הטווח הארוך.
למחרת אני ממריא בלב הולם לכלכותה, בירת מערב בנגל. אף פעם לא הייתי שם. אני נוחת בשעה שמונה בערב, 38 מעלות ולחות שלא הכרתי.
כלכותה ואני זו אהבה ממבט ראשון. עיר מרוטה משהו, ימיה היפים כבירת האימפריה הבריטית בהודו מזמן מאחוריה, היא מזדקנת, די ענייה אבל לא מרוששת, פרומה בקצוות, מחוררת במרכז ומנסה לשמור על פאסון תרבותי. היא מזכירה לי את עצמי. אני מביט במראה ורואה שם את כלכותה.
יש לה וייב טרופי משונה ועתיק, עם מוניות צהובות ישנות שנראות נחמד מבחוץ עד שאתה נכנס לאחת ולא מבין איך ולמה הדברים האלה ממשיכים לנסוע, מלבד על כוח הרצון של הנהגים. זו העיר הכי צפופה בהודו, כאמור פי שישה מעזה - אין דרך להסביר את כלכותה למי שלא היה שם. אפילו תוך כדי שאני שם אני מתקשה להאמין שזה אמיתי.
אני שם את הדברים במלון ויוצא לשוטט בעיר. בחצי שעה בכלכותה אני רואה יותר ספרים וחנויות ספרים ממה שראיתי בארבעה ימים בדלהי. כלכותה היא בירת התרבות והאמנות של הודו. זו אמנם העיר הכי צפופה בהודו וממילא אחת הצפופות בעולם, אבל באופן משונה היא דווקא אחת הבטוחות שבהן.
אם דלהי מובילה את טבלת הפשיעה בערים הגדולות בהודו, כלכותה נועלת אותה. אם דלהי מחזרת אחריך בהתלהבות מוגזמת, כלכותה משחקת אותה בלתי ניתנת להשגה. כאן לאף אחד לא אכפת ממך. אם בדלהי 70 אחוז מהאנרגיה שלי הלכה על שיחות עם העוברים והשבים, הרי שבכלכותה אני אוויר (לו רק היה אוויר). אפילו הקבצנים לא ממש מתעניינים בי; רוצה? תן. לא רוצה, לא צריך. עיר של גאוותנים. זה משאיר לי זמן להתבונן.
כאן נולד וחי ומת המשורר הגדול, זוכה פרס נובל לספרות, רבינדרנת טאגור - האסייתי הראשון שזכה בפרס (ולא הכלכותאי היחיד שזכה בו) - שכתב על עירו את השורות הנפלאות (בתרגום שלי): "ברחובות כלכותה אני לפעמים מדמיין את עצמי כזר, ורק אז אני מבין כמה יש לראות. אם לא משלמים את המחיר של תשומת לב מלאה, אובד הרעב להתבונן במה באמת מניע אנשים". הו, רבינדרנת!
במבט ראשון כלכותה קשוחה בהרבה מדלהי, אבל אחרי יום או יומיים אפשר לחוש גם בסוג של רכות מאחורי החזות המחוספסת, הסדוקה והדוקרנית. כן, העוני פה בולט לעין, אבל העושר פחות, כך שהניגוד לא דוקר כמו בדלהי. ניכר שזו עירם של בני הקאסטות הנמוכות.
זו עיר חילונית, יחסית, המסעדות מציעות בשר, כולל בקר, ואלכוהול. האנשים כהים בהרבה, יש הרבה יותר נשים ברחובות ובמקומות הבילוי והרבה פחות מקדשים - וגם אלה שקיימים מציעים סגידה לאלים אחרים מאשר בדלהי, ובעיקר לאלות אחרות, כמו דורגה וקאלי. האלה קאלי, שחורה ונאווה וזועמת, אלת האנרגיה האינסופית, הזמן והשינוי, היא הקדושה של העיר (ככל הנראה שם העיר נגזר משמה והיא שחורה כמו התושבים).
ולמרות שהעיר כולה תכונה גועשת והמולה רועשת אפשר לחוש שהתושבים שלווים יותר, בדרכם המשונה והאנטיפתית. אפשר לחוש את המתח בין העובדה שהחיים לא שווים הרבה, לבין ההרגשה שכל רגע ורגע מהם נחגגים במלואם. זו עיר שבליבה התנגדות לכל השליטים, בשמיים ובארץ.
ב"אוליפאב", מהברים הוותיקים בעיר, באמצע רחוב פארק, אני פוגש את סודיפטו דאהן, במאי תיאטרון וחלק מקולקטיב אמנותי בשם "נזירי תרבות" (Culture Monks). רגע אחד מספיק כדי להבין שיש לי תאום רוחני במערב בנגל. אנחנו מזמינים שתי בירות וממשיכים שיחה שאף פעם לא התחילה ולעולם לא תסתיים.
דאהן, פטריוט מערב בנגלי וכלכותאי גאה, דוחה מכל וכל את שלטון מודי, ה-BJP ואת כל מה שדלהי מייצגת: דתיות, שמרנות, שוביניזם וגזענות. "הם לא מייצגים אותי", הוא אומר, "זו לא התרבות שלי".
ההינדואיזם פה אחר, הוא מסביר לי, פה סוגדים לאלי ואלות היער וההר. אם בדלהי אנשים הם פטריוטים הודים, פה התרשמתי מפטריוטיות בנגלית. נפשית ופיזית הם קרובים יותר לבנגלדש השכנה מאשר לדלהי הרחוקה. בכלכותה גם ראיתי משהו שאפילו לא חלמתי לראות בדלהי: דגל גאווה.
דאהן צופה בלגן בהודו אם המצב יימשך כמו שהוא. "אין מספיק עבודה, הגלובליזציה לא הצליחה, הפערים רק ילכו ויגדלו. הממשלה, הוא אומר, נכשלה לחלוטין. נלחמת במוסלמים - וזה בולשיט. הממשלה מדברת בצורה כפולה וסותרת, הוא אומר. למה מנהיגי העולם כל כך נחמדים למודי", הוא שואל ואז עונה: "שלא ישתמש נגדם באוכלוסייה ההודית כנשק". דאהן מתנגד. מודי הוא מנהיג בשיטה של אדמה חרוכה, זו מנהיגות של קיצוניות לא של שלום.
על הכול הוא מסתכל הפוך, כאמן: העיר סובלת מהגירה שלילית? זו לא הגירה שלילית - הבנגלים פשוט אוהבים לנדוד. יצא לו לשתף פעולה עם אמנים ישראלים. הם אמנים רדיקלים, הוא אומר, וזה כי קיים אצלכם כאב עצום ואפשר להרגיש אותו.
מ"אוליפאב" אנחנו יוצאים, תופסים ריקשה משותפת (עם מקום לחמישה אנשים. כרטיס: פחות משקל) והולכים לעשות סיבוב בפארק סירקוס. שכונה מוסלמית בדרום העיר. אם חשבתי שברחוב פארק המצב גרוע, בשכונה המוסלמית הזו המצב גרוע פי כמה מבחינת תשתיות.
הרבה אחרי חצות, אבל השכונה עדיין מלאת חיים - אחרי יום לוהט מזג האוויר נעים סוף-סוף, עם טמפרטורה קרירה של 32 מעלות ומשהו שמזכיר, בקושי, רוח.
כאן אני מבחין בעוד הבדל גדול בין דלהי וכלכותה. בעוד הראשונה היא פרו-ישראלית - כולם מתים על ישראל, ראו "פאודה" בנטפליקס, חושבים שאנחנו איתם ב"מלחמה מול האיסלאם", הרי שפה בכלכותה יש אוכלוסייה מוסלמית גדולה יותר, כ-30 אחוז מהעיר, והסנטימנט הבסיסי הוא פרו-פלסטיני.
אני מחליט ביני לבין עצמי שאם ישאלו אותי מאיפה אני, אומר: איטליה. אני עושה חזרות על האיטלקית שלי, אבל נדמה ששכחתי איפה אני: לאף אחד לא אכפת אם אני מאיטליה או ממאדים.
למחרת בבוקר אני משוטט ומוצא את עצמי בלונה פארק נטוש. זוגות אוהבים באים להתבודד. הטלפון כבה מרוב חום, אין לי מושג איפה אני וכמה דקות אחר כך גם לא כל כך אכפת לי. אני מסתובב הלום חום וספוג זיעה בין המון האדם. המקום הזה, אם היו מספרים לי לא הייתי מאמין. אני נודד בלי מטרה. קונה בקבוק מים קרים ותוך כדי שאני שותה אותם הם מתחילים לרתוח.
בצהריים אני הולך להיפגש עם אחד מעשירי כלכותה. הארש נאוטיה - קיצור של Harshavardhan - בן 61, ראש קבוצת אמבוג'ה נאוטיה - קונגלומרט נדל"ן, תשתיות, מלונאות, בריאות, השקעות וגם קונסול כבוד של ישראל בהודו. איש נחמד מאוד. הוא מארח אותי באחד המשרדים המפוארים שראיתי. המתחם כולו, בצפון העיר, הוא חלק מ"כלכותה החדשה" נקרא "אקו-פארק" ומזכיר קצת את קריית עתידים עם טוויסט הודי.
אנחנו משוחחים על הדמוקרטיה ההודית, הצורך בתשתיות, הוא איש עסקים שמתרחק מפוליטיקה אבל ניכר שהוא חושב שהממשלה הולכת בכיוונים הנכונים להודו. אנחנו אוכלים צהריים בחדר האוכל הפרטי שלו, וזו בקלות אחת הארוחות ההודיות הטעימות שאכלתי בחיי. ארבעה אנשים מתעסקים במזגן וטורחים סביבנו. אני לומד שוב שיעור עצוב: העושר דמיוני - אבל העוני מציאותי.
למחרת אני פוגש את יעל סילימן מהקהילה היהודית הקטנטונת והמסוכסכת של כלכותה. זה סיפור עצוב עם מאפיינים קומיים. פחות מ-30 יהודים נותרו בכלכותה ממה שפעם הייתה קהילה מפוארת, רובם בעשור השמיני לחייהם - והם מסוכסכים ביניהם ורבים ריב מכוער על כסף. שלושה בתי כנסת יש לקהילה, בתי ספר, בית קברות ישן ולא מעט נדל"ן בעיר.
סילימן מארחת אותי בביתה. היא חוקרת וכותבת על אנתרופולוגיה ואוכלוסייה בהודו מזווית פמיניסטית ושמאלנית, מתנגדת למודי - "הוא ונתניהו, אותו דבר". היא דואגת ממה שקורה בישראל ובהודו באותה מידה של להט. נולדה בכלכותה, חייתה כמה עשורים בארה"ב וחזרה לפני כעשור לבית ילדותה, גרה עם אמה הקשישה וצוות קטן של משרתים.
היא מכירה לי את המושג הנהדר ג'וגאר - Jugaarִ - שמתאר את הרוח ההודית. המילה היא סלנג שפירושו משהו בין יוזמה לקומבינה לחלטורה לאלתור.
הבעיה הכי גדולה, היא אומרת, שהחינוך גרוע. החינוך ההודי כולו ריצה אחר תארים, זה רוצח את הג'וגאר. כולם רוצים להיות צווארון לבן. המיומנויות המסורתיות, הקטנות, נעלמות - נגרות, טווייה, כל האומנויות ההודיות המסורתיות. זונחים את הכול בשביל יוקרה וכסף, שלא מגיע. "קודם הבריטים שדדו את הודו", היא אומרת, "ועכשיו ההודים עושים את זה לעצמם".
12 צפייה בגלריה
יעל סילימאן. ''קודם הבריטים שדדו את הודו, ועכשיו ההודים עושים את זה לעצמם''
(צילום: דרורו פויר)
באוניברסיטת פרזידנסי ברחוב קולג' שבלב העיר, שנוסדה ב-1817, אני פוגש את פרופ’ נברס ג'את א-פרדי (Navras Jaat Aafreedi), שעשה פוסט-דוק באוניברסיטת תל-אביב (וגם בקיימברידג') על יהדות והיום מעביר את הקורס האקדמי היחיד בדרום מזרח אסיה על יחסי יהודים ומוסלמים, על אנטישמיות ושואה. "כילד גיליתי שמאשימים את היהודים בכל. זה סיקרן אותי". בדוקטורט שלו חיפש בהודו את עשרת השבטים.
איש מרתק שבעצמו הוא חיה נדירה יחסית בהודו. בן של נישואים בין דתיים. אביו מוסלמי, אמו הינדית. הוא ילד יחיד. "כעסתי על הוריי שהביאו אותי לעולם". ילדות לא מאושרת. אביו משורר, חסר דת - וגם הוא. לימים התחתן כמו הוריו בנישואים בין-דתיים.
"השואה הבאה תתרחש בהודו, והיא תהיה נגד מוסלמים. אפשר לראות שכבר מכינים את הקרקע. בכל העולם השואה היא שלט אזהרה מהבהב, אבל בהודו", הוא אומר, "היא מודל".
בהודו כבר רואים חקיקה נגד מוסלמים, במסווה של ביטול הטבות סוציאליות, קריאות ביוטיוב לרצוח מוסלמים, תהליך של גטואיזציה, אונס של מוסלמיות נחשב כאקט פטריוטי - בעיקר בצפון המדינה.
למחרת בבוקר אני מסתובב בשוק הפרחים ובתחנת הרכבת ההומה של כלכותה עם סוברטה ביסוואס, הצלם, עוד חבר לחיים. יחד אנחנו עולים ויורדים מאוטובוסים עתיקים, נוסעים ברכבות. הכול צפוף נורא וכיף אדיר.
בערב אנחנו שלושתנו, סודיפטו, סובטרה ואני. יושבים בחזרה ב"אוליפאב", משם הולכים למסעדה, משם לבר, משם למועדון. אני לא רוצה שהלילה ייגמר כי מחר אני צריך לחזור לארץ, אבל הלילה - כמו כל הלילות - נגמר.
אמא תרזה, הקדושה של כלכותה (ועוד זוכת פרס נובל בת העיר), אמרה: "אתה יכול למצוא את כלכותה בכל מקום בעולם, אם רק יש לך עיניים לראות", בזה אני ממש לא בטוח, אמא. כלכותה יש רק אחת, לא בטוח שהעולם היה עומד בעוד מקום כזה.
