הלב התכווץ, עוד משקל נוסף לאבן שמונחת על הלב. קשה עוד יותר לנשום, הראש חושב על ירדן, שירי, אריאל וכפיר.
אני יודעת שירדן מוחזק במנהרה. לרגע יכולתי להרגיש אותו כשצפיתי בסרטון אמש. חשבתי עליו שכבר שנה זו המציאות שלו - מתחת לאדמה, ללא אור יום, עם כל כך מעט אוויר לנשימה, בלחות וטחב, בלי יכולת לעמוד זקוף וללא תנאים סניטריים והגייניים הכי בסיסיים שיש.
דמיינו את הבן שלכם, אבא שלכם, אחותכם. דמיינו את עצמכם שם. דמיינו אותם שורדים שם, כמעט שנה, מתוך תקווה ותפילה שכל רגע יהיה הרגע שבו יצילו אותם מהגיהנום. הרי אנחנו לא מדינה שתפקיר את אנשיה, נכון?
כבר כמעט שנה שהם שם ואני חוששת מהתשובה לשאלה הזו. האם הפכנו לחברה שמפקירה את אנשיה מאחור? הזמן שחולף משרטט לנו עתיד מפחיד יותר מהכל.
התקווה של ששת החטופים לחזור לחיים, לזכות ולחבק שוב את משפחותיהם, חוסלו ברגע אחד. בירייה של רובה, הם הוצאו להורג. דובר צה"ל אמר שנמשיך ונרדוף אותם, שנבוא חשבון עם המחבלים האכזריים, שנמשיך להכות בחמאס. ואני רוצה לצרוח, לזעוק - לא! די להקרבה של חיים בשם הנקמה, בשם המחדלים שבגללם הם שם. לא נסכים שהם יישאו באחריות של האשמים לכך.
הדבר היחיד שחייבים לעשות עכשיו הוא להחזיר את כל החטופים בעסקה, לפני שהלחץ הצבאי יביא למותם של מי שעוד שורד שם. כבר שנה.
יהי זכרם ברוך. יהי זכרם עסקה.
