ב-1962 ניתן בישראל פסק דין מכונן בעתירה לבג"ץ שהגיש שמואל אוסוואלד רופאייזן ("האח דניאל"), ניצול שואה שהמיר דתו לנצרות. השופטים קבעו שהוא לא נכנס תחת חוק השבות כיוון שהמיר את דתו ומשכך לא נכלל תחת ההגדרה "יהודי" במשמעות ההיסטורית המקובלת שקיבלה ביטוי בחוק. בין השאר בעקבות החלטה זו תוקן חוק השבות ונוספה לו הגדרת מיהו יהודי: "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".
מקובל היה לראות בפסק דין זה כמי שמנתק למעשה בין הממד הדתי של השייכות לעם ישראל לבין הממד הלאומי, שכן על פי הוראת חז"ל במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי, "חטא ישראל — אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא — ישראל הוא". משכך, בפרשת האח דניאל פסל בית המשפט העליון את הוראת חז"ל כשקבע שמי שהמיר דתו כבר אינו נחשב לישראל.
אלא שעיון לעומקם של דברים מעלה שהנחת היסוד שבהוראת חז"ל הינה שאין קשר בין הדת ללאום. מי שחטא נחשב לישראל כיוון שהישראליות אינה תלויה בקיום תורה ומצוות. בית המשפט העליון, מצידו, חשב אחרת. מבחינתו מדובר היה בשאלה דתית ופסיקתו הייתה ברורה: מי שחטא לא שייך יותר לדת היהודית וממילא גם לא לעם ישראל. פסק הדין מ-1962 לא התיר מקום לספק באשר לסופיות הלוגית – מדינת ישראל הינה מדינה דתית, בניגוד מוחלט להוראת חז"ל הרואה בלאומיות ממד בלתי תלוי במידת הדתיות.
לפני כחודש ניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים פסק דין חריג בעניינה של אישה, בת לאם יהודייה שמבחינת אורחות חייה היא נוצרייה דתית. במקרה זה נצמדה רשות האוכלוסין לפסיקת בית המשפט העליון וסרבה במשך שנים להעניק מעמד של עולה חדשה לאותה אישה, שהצהירה בהגיעה ארצה כי היא מנהלת אורח חיים נוצרי-דתי.
בית הדין הרבני הגדול שנדרש לסוגייה קבע כי היות שהיא בת לאם יהודייה, היא יהודייה לכל דבר ועניין, ובאשר לאורחות חייה - אלה תאמו את אורחות חיי תושבי הכפר הנידח שבו גדלה בגיאורגיה, ומשכך היא נחשבת "תינוקת שנשבתה". הדגש שנתן בית הדין הרבני הגדול היה בהבחנה בין מי שהמיר דתו מרצון ובמודע, ואימץ את כל הסמלים והמבנה הזהותי של הדת האחרת, לבין מי שדתו הומרה ללא כל הצהרה מיוחדת או באונס ממש.
בסיס הבחנה זו של בית הדין הרבני נעוצה במונח "בן דת אחרת בספרות חז"ל", אלא שמה שמעניין הוא שלמונח "דת" בספרות חז"ל הייתה משמעות של "לאום" ולא דת במשמעות הרליגיוזית. כך לדוגמה, רבי יהודה הלוי חיבר במאה ה-12 את "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה", שקיבל בהמשך את השם ספר הכוזרי. הוא נכתב בתקופה שבה היסוד הלאומי-יהודי נמחק ובוטלו מוסדות הגאונות, הנשיאות וראשות הגולה. בנקודה היסטורית קריטית זו, שבה לראשונה חדלה היהדות מלתפקד כאומה אלא כדת בלבד, החליט רבי יהודה הלוי לכתוב את ספרו המבהיר את היסוד הלאומי של היהדות, מעבר ליסוד הדתי.
עו"ד ד"ר יונה שרקיבפרספקטיבה זו, ההבחנה שעשה בית הדין הרבני הגדול מתקנת עוולה היסטורית של בג"ץ, ולמעשה מבטלת את התנאי הדתי לשייכות הלאומית שביסודו הכפיף את הלאום לדת, למרות "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". בית הדין הרבני הגדול קבע למעשה שרק מי שאימץ באופן מודע ומרצון זהות לאומית זרה, בכל מרחבי אישיותו, כי אז ניתן יהיה לקבל את ניתוקו מהלאומיות הישראלית.
אמנם שופט המחוזי בירושלים אלכסנדר רון לא ביסס את פסק דינו בעניין האישה על פסיקת בית הדין הרבני הגדול, אך ללא ספק אימץ מתוכו את העיקר: "ישראל... אף על פי שחטא — ישראל הוא", ובכך הונח הבסיס לתיקון עיוות היסטורי, שכמו רבים אחרים מקורו בפסיקת שופטים עליונים שלא טרחו להעמיק דיו בלימודי היהדות.
- עו"ד ד"ר יונה שרקי הוא היועץ המשפטי של המרכז למדיניות הגירה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
