השבוע, ב-3.12, מציינים את יום המודעות הבינלאומי לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. לצערנו, היום החשוב הזה מקבל משנה משמעות בשנה האחרונה בישראל, בגלל מחדל אוקטובר.
מאז מחדל אוקטובר, מסתובבים בינינו עשרות אלפי אנשים ונשים, שנראים בדיוק כמונו, יפים, יושבים בבתי קפה אין להם אפילו שריטה על הגוף או על הפנים, אבל הנפש שלהם מלאה בצלקות, הנפש שלהם פצועה. מבפנים הם מרוסקים. הם לא ישנים בלילה, ובוכים ביום. הם לא מסוגלים לחזור לחיים שלהם כבר 14 חודשים.
לא מדובר במקרים בודדים. לפי נתוני הביטוח הלאומי עד ה-7.10 היו כ-7,000 נפגעי פעולות איבה. מאז הטבח יש כ-67,000 נפגעי פעולות איבה ויתכן שאף יותר מכך.
יש 13,000 פצועי צה''ל וההערכה היא שהמספר הזה יגיע עד לכדי 20,000 נוספים. אם נחבר את כל המספרים הנוראיים הללו, נגיע ל-100,000 אנשים עם מוגבלות חדשים בגלל מחדל אוקטובר, רובם עם מוגבלות שקופה – פוסט טראומה, מוגבלות נפשית שלא נראית כלפי חוץ.
אלה אנשים שניצלו מהטבח במסיבת הנובה, עלומי קרב, שנלחמו עבורנו בעזה, ויצאו שלמים בגוף אבל מרוסקים בנפש, הורים שאיבדו את הילדים שלהם, הורים ששמעו את הילדים שלהם נרצחים בשיחות טלפון במחדל אוקטובר, הורים שאיבדו שני ילדים, סבים וסבתות שאיבדו את כל המשפחה שלהם.
הנורא מכל - אין את מי לשתף
אין להם את מי לשתף, כי אנחנו, החברה הישראלית לא נבין, ויותר מזה אנחנו חושבים שהם דפוקים, חולי נפש, פסיכים, לא כשירים.
כל מיני שרים, כל מיני שדרני טלוויזיה אכזריים, לא אנושיים – משתמשים במוגבלות על מנת ללעוג, לפסול אנשים, להעביר ביקורת על אנשים. ומה האנשים האלה, מי שיש להם מוגבלות שקופה, נפשית או אחרת – אמורים להרגיש?
ברור שהם מתביישים בתחושות שלהם, בקשיים שלהם, בכאב שלהם, בחולשה שלהם. וכאשר מתביישים בחולשה – מסתירים אותה ולא מטפלים בה. וכאשר לא מטפלים במוגבלות נפשית, קורה בדיוק מה שקורה כאשר לא מטפלים בסרטן. זה גדל וגדל ובסוף מתים מזה.
ברור מהנתונים שחייבים לעשות משהו דרמטי. שיקום לא מספיק בכלל, משום שהוא מסייע לעמוד על הרגליים, אבל לא "להמשיך בחיים", בעבודה, בזוגיות, במשפחה… ברור שהמדינה חייבת ליצור מנגנונים להתמודדות עם האתגר החריג
וממוגבלות נפשית – מתאבדים, בדיוק כמו הבחור המקסים אוהב האדם, המתייסר, עם הלב הכי גדול בעולם מכה שלא שיתף, ובחר לסיים את חייו.
הדה-לגיטימציה הציבורית, שבאה מהכי למעלה בישראל לדבר הזה, ההתעלמות מהאנשים האלה שצועקים הכי בשקט שיש, שמתחננים לעזרה בלי לבקש, שמתפוצצים בשקט עד שהם מתאבדים - היא לא פחות מאשר כשל חברתי עצום ואנחנו, החברה הישראלית אשמים בזה לא פחות מאשר המדינה שלנו.
ברור מהנתונים שחייבים לעשות משהו דרמטי. שיקום לא מספיק בכלל, משום שהוא מסייע לעמוד על הרגליים, אבל לא "להמשיך בחיים", בעבודה, בזוגיות, במשפחה… ברור שהמדינה חייבת ליצור מנגנונים להתמודדות עם האתגר החריג.
אני לא אופטימי לגבי העתיד שצפוי להם במדינה, שמפלה אנשים עם מוגבלות כמדיניות, מכיוון שבערך 50% מהאנשים עם מוגבלות שחיים בה - מובטלים. בישראל יש בה מערכת חוקים מפלה בהגדרה. שאינה נגישה.
רוב האזרחים שקיבלו מוגבלות צעירים, סביר שהם והן לא ילמדו, לא יעבדו, לא יקימו משפחות, לא יהיו חלק מהחברה שלנו, אלא אם כן נטפל בזה בצורה נחושה.
חוק לרון
לאלה שיצליחו לעבוד, מחכה "חוק לרון" והדיסריגארד, שמענישים אנשים עם מוגבלות שעובדים. החסם הכי גדול לאנשים עם מוגבלות בעבודה, שקובע משכורת של 5,700 ש"ח שממנה מתחילים לקחת לאנשים עם מוגבלות את הקיצבה.
יש חוק מזעזע שאוסר על עבודה של אנשים עם מוגבלות נפשית (כולל הלומי קרב ופוסט טראומטיים) בגני ילדים (למה? כי הם מסוכנים לילדים?!).
ו"חוק שכר מינימום מותאם" ההזוי, שמאפשר לשלם לאנשים עם מוגבלות שכר נמוך יותר, שמותאם למוגבלות שלהם. ולמעשה - קובע שאנשים עם מוגבלות שווים פחות מכל אחד אחר.
לצערי, החברה ישראלית סטיגמטית, ש-48% ממנה אמרו שלא יסכימו לגור לצד אדם עם מוגבלות נפשית או אוטיזם, ו- 61% לא יסכימו להשכיר להם דירה.
עלינו החובה לתקן את מערכת החוקים הישראלית, המפלה והחוסמת אנשים עם מוגבלות, כי החוקים - הם האוייב הגדול ביותר והמפלים הגדולים שלהם. חובה לאכוף את החוק שמחייב שילוב 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ציבורי שיזמנו בסיכוי שווה, ב-2017.
אורן הלמןצריך לחייב אוניברסיטאות לקלוט ללימודים אנשים עם מוגבלות במכסות, ולהנגיש. אין חוסן לאומי בלי ערבות הדדית, שמשמעותה - שילוב והכלה של מי שקשה לו יותר, של מי שנראה אחרת, מתנהג אחרת, הולך אחרת, רואה, שומע ומדבר - אחרת.
המדינה והעם חייבים להילחם את מלחמתם של אנשים שיש להם מוגבלות לקבל סיכוי שווה להשתלב בעבודה ובחברה.
אורן הלמן הוא אבא לילדה עם צרכים מיוחדים, הקים את מיזם סיכוי שווה לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה
