אלברטו דונסקוי (63) מגבעת אולגה, חובב שיט ודייג ותיק, יצא אתמול (שני) לים בקייאק הממונע שלו, משדות ים לכיוון גבעת אולגה ובחזרה. זמן קצר אחרי שהחל את דרכו בחזרה, נקלע הקייאק למים סוערים. בסביבות השעה 10:30, כשהיה מול הארובות של חדרה, הגיע לפתע גל בגובה שלושה מטרים טלטל את הקייאק והפך אותו.
חילוצו של דונסקוי, והקייאק: "אין לי מילים"
הגל העיף את דונסקוי מהקייאק והוא מצא את עצמו חמישה מטרים ממנו, הוא שחה בכל כוחו בחזרה אליו כשהוא יודע שבלעדיו הוא אבוד. הטלפון הנייד של דונסקוי היה בקייאק ההפוך, אך למזלו, הוא הצליח להפעיל אותו לזמן קצר, התקשר לחברו והספיק לומר לו: "אני במצוקה, אני הולך למות. אני מול ארובות חדרה" - אז השיחה נותקה, ובעקבות חדירת מים, המכשיר כבה.
החבר הבין את חומרת המצב ופנה לאדם שהכיר ועובד ברשות הספנות והנמלים. בהמשך, השיחה נותבה למשרדו של רונן אברמוב, מנהל אגף ארגון ומנהל ברשות הספנות והנמלים במשרד התחבורה, שהתקשר מיד אל הנתב התורן בנמל חדרה, אייל אלגרבלי.
נמל חדרה משמש אמנם בעיקר את חברת החשמל לפריקת פחם, אך מנוהל ומופעל על ידי אנשי רשות הספנות. הנתב הזעיק את צוות החירום והפליג מיד עם ספינת הנתב לאזור המשוער שממנו התקבלה הקריאה. אחרי כשעה של חיפושים בתנאי ים קשים איתר אלגרבלי את כלי השיט הצף במרחק כ-500 מטרים ממזח הפחם.
כל אותן שעות, נצמד דונסקוי לקייאק ההפוך, כשהגלים סוחפים אותו לכיוון שובר הגלים ומאיימים לנפץ את הסירה על הסלעים. "הגלים היו קטסטרופה. בלעתי מלא מים. ראיתי את המוות מול העיניים", סיפר.
דונסקוי היה במים הסוערים כחמש שעות, חסר אונים ומוקף במדוזות. בשלב מסוים, לדבריו, שחה לידו כריש, אך לאחר שסבב סביבו המשיך בדרכו. צוות הספינה תמרן בזהירות ובמיומנות עד לחילוץ כלי השיט ואת דונסקוי לקבלת טיפול ראשוני.
דונסקוי הודה למחלציו, ובירך אותם. "כשראיתי את האונייה שלכם, אמרתי אלוהים אוהב אותי", סיפר. שיחת הטלפון שהצליח לבצע לפני שהטלפון שבק חיים, החלטת החבר לפנות לרשות הספנות, הקריאה הבהולה של המנהל ברשות הספנות לצוות נמל חדרה ולבסוף, הניסיון והנחישות של נתב הנמל אלגרבלי, שלא נרתע מהים הסוער ולא הפסיק לחפש אותו. ברשות הספנות אמרו כי אם דונסקוי לא היה מוציא את השיחה היה חשש כבד שהיה אובד בים.
יום למחרת הלך אלברטו לבית כנסת כדי לומר הגומל. "האם אחזור לשוט? אני עכשיו בטראומה. כשאתה בים כמה שעות לבד, אתה רואה את המוות, פחדתי. כשראיתי את הכריש אמרתי לעצמי: 'רק זה חסר לי'. הזמן עבר לאט אבל הם הצילו אותי ממוות. אלוהים כנראה אוהב אותי".
