בבחירות 1999 תלה מחנה שלם את תקוותיו באהוד ברק. עבור המחנה ההוא, בנימין נתניהו נחשב לראש ממשלה גרוע. עצם ניצחונו אחרי רצח יצחק רבין המנוח נחשב לרגע מקולל בדמוקרטיה הישראלית; "הלכה לי המדינה", אמר שמעון שבס כאשר נתניהו ניצח את שמעון פרס. לאחר שהרמטכ"ל לשעבר נבחר לראשות מפלגת העבודה והחל מהנדס את ייסוד רשימתו "ישראל אחת", התפרסמו הסקרים. הם המחישו שהתמיכה בו מגומגמת. בעבודה התגלעו משברים חריפים בין היו"ר החדש, נפוליאון בעיני יריביו, ובין ותיקי המפלגה, או צעיריה. בעיתונים כתבו ש"ברק לא ממריא". זה היה ביטוי מפתח. הוא הדגים את החשש הנורא אז בשמאל: שנתניהו יישאר.
בסוף ברק המריא, וניצח.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
כמעט רבע מאה חלפה. נתניהו עוד פה, הפוליטיקאי הוותיק והמנוסה בישראל. המחנה ההוא, השמאל הישראלי, קרס. לאהוד ברק אין יומרות כמועמד פוליטי. אך יו"ר הליכוד צבר לעצמו עוד יריבים ואויבים, שחברו לשמאל, הקימו מרכז וייסדו ברית חדשה נגדו. אם ינצחו הפעם, אם איכשהו יצליחו להרכיב ממשלה, זה יהיה סופו של נתניהו - בדיוק כפי שחשבו קודמיהם ב-1999, רק הפעם, באמת. בגילו, ועם משפט פלילי, כבר לא יהיה קאמבק מזהיר.
אך המחנה הזה - הפעם כולו, לא מועמד יחיד בבחירות ישירות לראשות ממשלה - באמת לא ממריא. בניגוד ל-1999, אי-אפשר לזהות תוכנית. בניגוד לבחירות 2019, לא נראה שהגוש ניחן בהתלהבות יתרה, ובניגוד לבחירות 2021, אי-אפשר לזהות במנהיגי המרכז-שמאל את התחכום התמרוני שיכול להרכיב ממשלה.
הדברים האלה לא נכתבים כדי לעודד את הליכודניקים או לדכדך את אנשי יש עתיד והמחנה הממלכתי. הם אינם נבואה לתוצאות הצפויות, אלא תיאור המצב כעת, חודש וחצי לבחירות. "כן, זה לא נראה מי יודע מה", אמר לי שר אחד, "אבל קח בחשבון שהסיפור יאיץ רק אחרי החגים. עד אז, משחקים בבוץ".
המצב של המרכז-שמאל-רע"מ נראה עגום כמעט מכל זווית. יש בו בערך 3 מפלגות שנמצאות על 4 מנדטים, לא רחוק מאחוז החסימה. מרב מיכאלי נותרה בסירובה לכל ריצה משותפת עם מרצ. יש עתיד גדלה במנדטים, אבל המפלגות בתחתית הגוש בסכנת אחוז חסימה. איזה הבדל זה אל מול הדרך חסרת המעצורים שבה עמל נתניהו, בעצמו, כדי למזג בין דגל התורה לאגודת ישראל - מסכים לתת בידיהן מיליארדים, לחורר את החינוך הממלכתי, לא זע לרגע אל מול הביקורת הציבורית. ולאחר מכן, אץ רץ לחבר בין מפלגת השנאה נעם לסמוטריץ' ובן גביר. מה זה אומר? ללכת לחלות את פניו של הרב טאו, המנהיג הרוחני של נעם. רק כדי להבין מה המשנה הפוליטית-חברתית שלו, הנה ציטוט מתוך דיווח ב"חדשות סרוגים" שיוחס לו לפני מספר שנים. אני מתנצל בפני הקוראים מראש. "אפשר גם לתת ילד לשני גברים שחיים במשכב זכור שכל הבית מסריח ממה שהם מתעסקים כל היום, הם מתעסקים עם פי הטבעת כל היום, אז כל הבית מסריח מזה". נתניהו יודע ללכת רחוק עבור האמביציה שלו, אבל הוא מעולם לא הלך כה רחוק.
וזו לא רק היערכות הכלים על המגרש. זהו גם הנרטיב של אחרי הבחירות, של היכולת להקים ממשלה. השמדת הערך של שרי ממשלת השינוי, הקץ הפוליטי של בנט, ניצן הורוביץ, עמר בר-לב, השבוע פרישת יועז הנדל שהיה שר מוכשר ונאמן למשרדו - כולם מרמזים על הקוראלס, מכלאת הבקר להוצאה להורג, של הממשלה הנוכחית. אין הסכמה בגוש בנוגע לצורה שבה תקום הממשלה הבאה - גם אם לנתניהו אין 61 מנדטים. אביגדור ליברמן, לדוגמה, אמר השבוע לאנשיו באופן ברור כי "אם לפיד ויש עתיד רוצים ללכת עם החרדים, אנחנו מחוץ לממשלה הבאה שלו, ואם גנץ ילך עם נתניהו, אנחנו מחוץ לממשלה שלו גם".
לא נשמע כמו קואליציה בדרך. ובנוסף לכל אלה, המתיחות הביטחונית הגוברת ביהודה ושומרון, אם תחמיר, רק תועיל לימין.
בקואליציה לא רואים את המצב כגרוע כל כך עבורם. "ואיפה הקמפיין של ביבי?" אמר לי גורם בכיר שם, "הוא ירד מקמפיין איראן, זה לא מעניין את הישראלים, הפסיק לדבר נגד הערבים כי הוא לא רוצה להעיר אותם, חזר לנושא יוקר המחיה, מזגזג כל הזמן, מפטר יועץ אסטרטגי 24 שעות אחרי ששכר אותו. בלגן. ומצב המנדטים של הליכוד? נבלם או יורד. ה-61 שלו לא שם. הציבור עייף ממלחמת הגושים, עייף ממערכות הבחירות. הדבר היחיד שעובד כרגע זה מין אווירות מחאה נגד המערכת, מבן גביר ועד הדר מוכתר".
בכלל, על בן גביר מדברים הרבה בגוש השינוי. שר אחד אמר לי ש"בן גביר מצליח להביא קולות מאוכלוסיות צעירות, מכל מיני מקומות - כאלה שלא יצביעו בחיים לנתניהו".
אם רוצים להבין מדוע בנימין נתניהו מתעלם בהפגנתיות מהביקורת סביב מה שהבטיח ליהדות התורה, שווה להביט בתוצאות של מדד הדת והמדינה שנערך בהזמנת עמותת חדו"ש - לחופש דת ושוויון. בכל שנה היא מזמינה סקר, הפעם ממכון סמית', בתוך הציבור היהודי, שעוסק בכל הנושאים שעליהם מתווכחים חילונים, דתיים, מסורתיים וחרדים לאורך השנה. המדגם גדול יחסית, 800 ישראלים יהודים, והתוצאות השנה מעניינות במיוחד.
החשובה מביניהן, בעיניי, היא שהקונפליקט בין חרדים לחילונים נמצא בשפל מבחינת תשומת הלב הציבורית. במשך שנים מתבקשים המשיבים לדרג את הוויכוחים החשובים בתוך החברה היהודית (ללא הסכסוך היהודי-פלסטיני, רק ענייני הפנים ממש).
השנה רק 60% מנו את היחסים בין חרדים וחילונים כאחד הוויכוחים הקשים ביותר. זה הנתון הנמוך ביותר מאז 2016. לפני שנה, התוצאה הייתה 71%. מהו הקונפליקט החריף ביותר בעבור הישראלים? ימין ושמאל, עם כמעט 80% שחושבים כך. וזו תוצאה מעניינת, כי היא הגבוהה ביותר מזה עשר שנים. במילים אחרות: בממשלת השינוי הכוח החרדי פחת. הציבור הניח את הסוגיה בצד. מה שגבר הוא העימות היסודי, העתיק, בין ימין לשמאל.
הסקר נערך באוגוסט. לפני שנתניהו טרח וחיבר בין אגודת ישראל לדגל התורה. ייתכן שדברים השתנו מאז. אבל אין ספק שיו"ר הליכוד, אדם מיומן בהזמנת סקרים וקריאתם, ראה נתונים דומים: הציבור לא חם על יחסי חרדים-חילונים. ואולי לכן נתניהו לא מתרשם מהביקורת הנוקבת שהוטחה בו השבוע; לפי שאלות העומק, זה לא נמצא בסדר עדיפויות גבוה.
גם בשאלה הקריטית, שחוזרת על עצמה במדדי דת ומדינה לאורך השנים - תמיכה או התנגדות להפרדת הדת מהמדינה - ניכרת שחיקה בתמיכה. בשנת 2022 59% מהישראלים רוצים בהפרדת דת מהמדינה, אך זו התוצאה הנמוכה ביותר, שוב, בעשור האחרון. גם זה קשור לממשלת השינוי; מצד אחד, לא נכחו מפלגות דתיות וחרדיות במסדרונות השלטון, ומאידך, הממשלה לא ניהלה מלחמת תרבות מול העולם החרדי, למרות הניסיונות להציגה כך.
הרב אורי רגב, מנכ"ל חדו"ש ומנהיג רפורמי בולט, אומר כי "נתוני המדד עקביים, ומלמדים עד כמה המאיס סחר הסוסים הפוליטי בנושאי דת ומדינה את הפוליטיקה על הציבור, הגביר את הציניות ביחס לשלטון, וגרם לחתירה תחת אושיות הדמוקרטיה הישראלית". הוא מתייחס לכך שהנדגמים נשאלו על מידת אמונם בשלוש רשויות השלטון, וברבנות הראשית: רק 8% אמרו שיש להם "אמון גבוה בכנסת". הרבנות הראשית קיבלה כפול. הממשלה קיבלה פחות ממנה, רק 10%, וביהמ"ש העליון קיבל את התוצאה הגבוהה ביותר, 36%. כמובן אם היו בודקים את צה"ל, הוא היה יוצא במקום הראשון, אך המדד התמקד בשלטון עצמו.
התוצאות האחרות צפויות למדי, ועקביות. הציבור היהודי בישראל רוצה בתחבורה ציבורית בשבת, רוצה בלימודי ליבה בבתי הספר - ו־62% מהיהודים תומכים או תומכים מאוד בהכרה בכל סוגי הנישואים, אזרחיים, רפורמיים וקונסרבטיביים. הציבור רוצה, והוא לא יקבל בטווח הנראה לעין. הפוליטיקה הישראלית השתנתה מהותית בארבעת העשורים האחרונים, אך החרדים, למרות נאמנותם לנתניהו, נותרו לשון המאזניים האולטימטיבית; המדיניות שהם חפצים בה, לא פופולרית ככל שתהיה, מיושמת.
יוזמה של המכון לדמוקרטיה: שינוי בחוקי היסוד כך שממשלה תוכל לקום ללא רוב של 61 ח"כים
עם תחילת סבבי הבחירות הבלתי נגמרים והמשבר הפוליטי הנוכחי, לפני כ-260 שנים (מבחינת התחושה) אך שלוש שנים בלבד (מבחינה עובדתית גרידא), ישראל הייתה במקום טוב בסוף. היכן? בטבלת המדינות עם הממשלות קצרות המועד ביותר. בחישוב כולל מאז 1996, ישראלים הלכו לבחירות כל 3.27 שנים. לא טוב, אבל לא נורא; איפשהו בין פורטוגל לדנמרק, בהשוואה בינלאומית.
נכון ל-2022, חלה הידרדרות קשה. כיום ישראל אחרונה ברשימה, ומתקיימות בחירות חדשות בממוצע כל 2.4 שנים - שוב, בחישוב המתחיל ב-1996. באירלנד, להבדיל, מדובר ב-4.5 שנים בממוצע בין בחירות לבחירות.
חוסר היציבות הכרוני והדרך שבה נסחטים ראשי ממשלה ישראלים בידי מפלגות קטנות נתפסים כחלק הכרחי מהשיטה. כאשר ניסו בשנות ה-90 לשנות את שיטת הבחירות, זה נגמר בהודאה קולקטיבית בכישלון. הבחירה הישירה, שיושמה בדיוק שלוש פעמים, בוטלה.
בשבועות האחרונים מסתובבים במערכת הפוליטית יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, וד"ר אסף שפירא, חוקר בכיר במכון, עם שורת הצעות דרמטיות. על פניהן, הן יחזקו את הממשלה, כל ממשלה, ויחלישו את יכולות הכנסת להפיל אותה. יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ, לדוגמה, נפגש איתם ואמר שיאמץ לפחות חלק מהמלצותיהם.
מה מציעים פלסנר ושפירא? ראשית, שפיזור כנסת לא ייעשה עוד ברוב מיוחס של 61 בקריאה שלישית, אלא לא פחות מ-80 ח"כים - בכל הקריאות. המשמעויות דרמטיות: ספק אם ממשלת בנט הייתה נופלת במצב כזה.
מה לגבי בחירות בשל אי-העברת התקציב? בנייר המפורט שכתבו, הם אומרים שאין תנאי כזה באף דמוקרטיה פרלמנטרית בעולם. הם מציעים לבטל. זה לא הסוף: אם הנשיא מטיל על מועמדים שונים את הרכבת הממשלה, ואיש מהם לא מצליח לגייס רוב של 61, פלסנר ושפירא מציעים שתקום ממשלה שנתמכת בידי מספר הח"כים הגבוה ביותר, גם אם אין רוב. ומבלי שתידרש הצבעת אמון.
במצב כזה, כמובן, נתניהו היה מרכיב ממשלה כמעט בכל אחת ממערכות הבחירות הקודמות. ולפי הצעתם, על אף שזו הייתה קמה עם 50 ומשהו ח"כים, כדי ללכת לבחירות היה צורך לגייס לא פחות מ-80 חברי כנסת.
יצוין שהשניים לא מציעים לבטל את מוסד אי-האמון הקונסטרוקטיבי, זה שמבטיח כי מי שיביא 61 ח"כים ידיח מיד את ראש הממשלה המכהן וימנה ממשלה במקומו.
פלסנר אמר לי כי "מדינת ישראל זקוקה ליציבות שלטונית. אי־אפשר לטפל ברצינות ביוקר מחיה, במשבר הדיור, במשבר הפקקים, בלי ראייה ארוכת טווח - ולפוליטיקאי שנמצא כל הזמן בין מערכות בחירות אין ראייה כזו". הוא אומר ששר פנים מכהן כרגע בממוצע בישראל 15 חודשים. הוא מזהיר מ"רעיונות מסוכנים" שעלולים לבקוע כתוצאה מההליכה המתמדת לבחירות. נדמה לי שהרעיונות האלה כבר כאן.
"הפתרון שאנו מציעים - הקשחת התנאים לפיזור הכנסת - הוא השוואה למצב המקובל בקרב רוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות באירופה, ומה שנכון להן, נכון גם לישראל".
ההצעות הללו ללא ספק ישפרו את היציבות. אבל מה באשר לדמוקרטיה? האם הן לא מפקידות למעשה את המשטר הישראלי בידי ראש המפלגה הגדולה ביותר, או ראש הגוש, ללא עוררין, ללא יכולת להזיזו במשך שנים, גם בלי לגיטימיות של רוב נציגי הציבור? והאם, בהתחשב בפוליטיקה שלנו, היציבות הזו שתושג טובה בכלל?
אמרתי לפלסנר שאם הצעתו תתקבל, נתניהו יוכל להיות ראש ממשלה לנצח. הוא דחה את הניתוח הזה והבהיר שלא מדובר בממשלה שתקום לאחר הבחירות הנוכחיות, אלא בשינוי החוק לקראת הבחירות הבאות. וממילא, גם במצב החדש לשיטתו, ראשי הממשלה יוכלו לפזר את הכנסת, אי-אמון קונסטרוקטיבי יתקיים והנשיא יוכל אף הוא ליזום בחירות, באישור 61 ח"כים.
בתמצית, אומר פלסנר, ממשלת מיעוט היא לא אסון, ולאור מצב החברה הישראלית, כדאי להתרגל לכך.
× × ×
תיקון: בשבוע שעבר כתבתי בעמודים אלה על היישובים השוכנים בהר כמון שבגליל התחתון. הזכרתי את כמון, כמאנה, ושיבשתי את שמו של היישוב מכמנים. קראתי לו בטעות "עין כמונים". עין כמונים הוא כמובן שמו של הכפר הבדיוני בספרו הקולע של אפרים קישון, "השועל בלול התרנגולות", העוסק בעסקן הסתדרותי ונכלולי וניסיונו להשחית כפר שקט. אני מניח שהשיבוש קשור לעיסוק מופרז במערכת הפוליטית הישראלית. עם תושבי מכמנים הסליחה.
