נשיא המדינה יצחק הרצוג הודיע היום (רביעי) על מקבלי "אות נשיא המדינה לגבורה אזרחית". הרצוג יעניק את האות לאחר שמחת תורה, ב-30 באוקטובר, בטקס רשמי בבית הנשיא למקבץ ראשון של מעוטרים. אלה הם האזרחים והאזרחיות שפעלו בגבורה יוצאת דופן ב-7 באוקטובר, תוך ערבות הדדית וחירוף נפש.
משה ואליעד אוחיון ז"ל. משה אוחיון (52) ובנו אליעד (24), תושבי אופקים, נרצחו בזמן שסייעו לאזרחים בעיר, לאחר שיצאו מהממ"ד בביתם ופעלו לפרוץ את המקלט השכונתי לתושבים חסרי מיגון. בגבורתם סייעו לרבים מהתושבים להיכנס למקלט ולהינצל מירי המחבלים באזור שבו שהו, תוך שהם מנהלים קרב יריות מול מחבלים רבים – באקדח אחד בלבד שנמצא ברשותו של משה. במהלך אחד הקרבות שניהל משה מול מחבלים, הוא נפצע קשות. בנו אליעד חש לסייע לו – אך תוך זמן קצר מצא את מותו לצד אביו. בפועלם של משה ואליעד הם מנעו פגיעה בתושבים רבים מאופקים.
משה היה מנהל מיזם 929, מיזם חינוכי ותרבותי הפועל לחיבורים בחברה הישראלית באמצעות ספר התנ"ך כמכנה משותף. משה עצמו פעל לחיבור בין הקצוות השונים בעם, והקים את פרויקט "ניפגש בסוכה", שבמסגרתו קמו 250 סוכות ברחבי הארץ שבהן המארחים מייצרים אושפיזין במחלוקת – אורחים מכל גווני החברה הישראלית נפגשים, גם אם אינם חולקים את אותה השקפת עולם. בשנה שעברה הגיעו לפרויקט הסוכות בני גנץ, חילי טרופר ורבים אחרים.
אליעד, שהיה מדריך במכינה קדם צבאית לנוער אוטיסטי ולנוער בסיכון בירושלים, ביקש לעסוק בחינוך ודאג לחניכים שלו יותר מהכול. "בשנה שעברה הוא סיפר לי שאמרו לו שהוא צריך להתחיל את החיים שלו כבר. הוא אמר 'ניסיתי, החניכים שלי הם החיים שלי'", סיפרה שרית אוחיון, אלמנתו של משה.
יוסף אזיאדנה. יוסף, בן לעדה הבדואית, תושב רהט, נהג מיניבוס במקצועו, הסיע צעירים לחגוג בפסטיבל הנובה. עם פרוץ מתקפת הטרור, קיבל יוסף שיחת טלפון מאחד הצעירים שהסיע קודם לכן, ובלי להסס יצא לחלץ אנשים מהמסיבה. יוסף הציל את חייהם של 30 משתתפים במסיבה ברעים, בעוד הוא מחלץ אותם תחת אש ומביא אותם לבתיהם – אף שנשקפה סכנה לחייו.
ליאון ז"ל ועומר בר. ליאון, אלוף-משנה במיל' מגדרה, ועומר בנו, תושב תל אביב, הצילו יחד עשרות אזרחים מהקרבות בשדרות ומהטבח בפסטיבל הנובה. ליאון יצא מביתו שבגדרה במטרה לחלץ פצועים ולהציל חיים. כך, במספר סבבי הצלה שונים, הוא חילץ כ-60 נשים וגברים למקום מבטחים. למחרת, ב-8 באוקטובר, יצא ליאון שוב, הפעם עם בנו עומר, במטרה לאתר ניצולים ולסייע לזק"א באיתור גופות. בדרכם חזרה הביתה הבחינו ליאון ועומר ברכב משטרתי ירוי, ועצרו כדי לבדוק אם יש צורך בחילוץ וסיוע. השניים נתקלו במחבל חמוש שהסתתר ברכב – וירה בהם. ליאון לא שרד את הפציעה הקשה.
עינת בר, אשתו ליאון ואימו של בר, אמרה כי "הנשיא התקשר לעומר והודיע לו שהם נבחרו. התחושה טובה, המעשים של ליאון זוכים להכרה. גם אחרי ששילם בחייו הוא זוכה להכרה על מעשי הגבורה שלו. רק היום, שנה אחרי נפילתו והפציעה של עומר, אני מתחילה לעכל את המעשה ההירואי שלהם תוך סיכון חייהם".
היא סיפרה בנוסף כי "אתמול חנכו אנדרטה חדשה ב'חץ שחור', איפה שליאון נפל. זה היה הוא, אלו הערכים שהוא גדל עליהם בבית ובצבא. לא מפקירים פצועים בשטח. כשנודעו לו ממדי הטבח הוא יצא בלי להגיד דבר. עלה על מדים ויצא מהבית לשדרות, הוא חילץ פצועים ורק בהמשך שמע על הנובה ונסע גם לשם. עשרות מהמבלים שהוא חילץ מגיעים אלינו הביתה עד היום. הם קוראים לו 'המלאך שלי'. הוא הציל אותם רק עם אמונה וערכים, בלי נשק".
עוז דוידיאן. עוז, תושב מסלול, יצא בבוקר 7 באוקטובר לעבר יישובי העוטף, לשטח פסטיבל הנובה, לאחר שנודע לו כי באזור מסתתרים פצועים וניצולים רבים מהטבח. עוז, שהכיר את השטח היטב, יצא בטנדר הפרטי שלו בכ-15 גיחות תחת אש לאזור, אסף בכל אחת מהן כמה אנשים שהתחבאו בשטח, והעביר אותם למושבים פטיש ומסלול. במהלך חלק מהגיחות אף נתקל במחבלים, ניהל איתם קרב יריות מנשקו האישי, ונטרל אותם. בגבורתו, עוז הציל עשרות בני אדם מן התופת.
טלי חדד. טלי, תושבת אופקים ואמא לשישה ילדים, שכולם משרתים בעת הזו בצבא, בסדיר ובמילואים, שהתה בביתה עם בנה איתמר, לוחם בצה"ל. למשמע היריות מיהר איתמר לצאת ולהציל כמה שיותר אנשים, והיא בירכה אותו לדרכו. טלי לא נשארה אדישה לקולות התופת, הניעה את הרכב ונסעה עם בתה מיטב בעקבות בנה להציל חיים. עם הגעתה לשטח, פגשה בפצוע הראשון – בנה איתמר. טלי העבירה את בנה לטיפולם של אנשי מד"א, ולאחר מכן פינתה 12 פצועים נוספים למקום בטוח, נוסעת הלוך ושוב באומץ ובתושייה רבה, במוקדי האש ותחת אש.
גיבורי המרפאה בבארי
עמית מן ז"ל. עמית, תושבת קיבוץ בארי, הייתה כוננית ב-7 באוקטובר במרפאת הקיבוץ. ברגע שהבינה שיש בחוץ אירוע גדול עם פצועים, לבשה מדי מד"א, לקחה תיק ויצאה במטרה להציל חיים. הפצועים הראשונים של כיתת הכוננות הובאו למרפאת השיניים עוד לפני 08:00 בבוקר. עמית, הרופא התורן והאחות נירית הוזעקו למקום והתחילו לטפל בחמשת הפצועים. בהקלטות של מד"א נשמעת עמית מטפלת בפצועים במסירות. בשיחה האחרונה, בשעה 14:13, סיפרה בבכי שהמחבלים ירו בה ברגליים, ורצחו את כל הפצועים. החיילים שהגיעו למקום סיפרו שעמית עשתה לעצמה חוסם עורקים והתנהלה בגבורה.
נירית הונוולד-קורנפלד. נירית, תושבת קיבוץ בארי ואחות במקצועה, התעוררה בבוקר 7 באוקטובר לצלילי אזעקות ופיצוצים. תוך דקות ספורות הבינה שלא מדובר בעוד יום מתוח בגבול, ויצאה מביתה עם תיק העזרה הראשונה אל עבר מרפאת השיניים הקיבוצית. יחד, בשיתוף פעולה עם עמית מן, הן טיפלו בפצועים בשטח ובהמשך פינו אותם למרפאת השיניים והזעיקו את ד"ר דניאל לוי. כך, במשך שעות ארוכות, בעוד שמשפחתה בביתה בלעדיה, נירית המשיכה לטפל בפצועים שזרמו אל המרפאה. לבסוף, מחבלים פלשו אל המרפאה. נירית הצליחה להסתתר באומץ רב בשירותים עד להגעת כוחות צה"ל למקום. עם הגעת הכוחות, התעקשה נירית לחזור לביתה ולחלץ את בני משפחתה לאחר כ-14 שעות של תופת איומה.
ד"ר דניאל לוי ז"ל. ד"ר לוי, עולה חדש מפרו, אב לשניים ורופא במרכז הרפואי סורוקה, שהה עם משפחתו בביתו בבארי. זמן קצר לאחר שהחלו האזעקות, קיבל טלפון מנירית שהזעיקה אותו למרפאת השיניים לטפל בפצועים. תוך דקות דניאל היה במרפאה, לאחר שנפרד מאשתו ליהי ושני ילדיו. פצוע שניצל בזכות הטיפול הרפואי של דניאל סיפר כי הרופא השרה תחושת ביטחון ורוגע על אף קרב היריות שהתקיים מחוץ למרפאה. נירית, עמית וד"ר לוי טיפלו ללא הפסקה בפצועים עד השעה 14:00 – אז פרצו המחבלים את המרפאה, זרקו רימון לעבר ד"ר לוי ורצחו את עמית ביריות. בהודעתו האחרונה לליהי אשתו כתב שהוא "בסדר ומקווה לטוב".
נועם וישי סלוטקי ז"ל. נועם וישי, אחים מבאר שבע, יצאו בזה אחר זה ב-7 באוקטובר להילחם ולהציל חיים. בגבורה רבה הגיעו האחים לקיבוץ עלומים, שם ניהלו קרב למול מחבלי חמאס, מצוידים בנשקיהם האישיים בלבד. כתף אל כתף ניהלו האחים קרב עיקש מול עשרות מחבלים על גדרותיו של הקיבוץ. איכון הטלפונים שלהם העיד על קרב מתיש, כמו גם סרטונים ממצלמות הרחוב שתיעדו את העוז והגבורה של צמד האחים שיצאו מביתם מתוך תחושת שליחות אישית וערבות הדדית. גופותיהם נמצאו זו לצד זו, מוקפות במחבלים, רק לאחר חמישה ימים.
הרב שמואל סלוטקי, אביהם של נועם וישי, אמר ל-ynet: "עוד לא קיבלתי את הידיעה באופן אישי. הבת שלי התקשרה לומר שהתקשרו מבית הנשיא, ושהבנים קיבלו את האות האזרחי. התחושה היא שהמעשה של הבנים מקבל הערכה באופן רשמי, אחרי שנה שבה הרגשנו את זה מעם ישראל. יש הרבה לוחמים שהשאירו מסר, מכתב או הקלטה כמסר אחרון מהם. נועם וישי יצאו מהר מהבית ולא הספיקו להקליט או לכתוב, ולכן המעשה שלהם הוא המורשת – לא לעמוד מהצד כשרואים אחים בסכנה, לעשות הכול כדי לסייע מתוך ערבות הדדית. כשזה מקבל הוקרה רשמית, זה מתקף את זה".
הוא הוסיף: "ההודעה הזאת נותנת משמעות לכאב שלנו. זה אומר שהמקרה הפך לכלי חינוכי, לדוגמה עבור הציבור כולו. המעשים שלהם הם משהו שהחברה יכולה ללמוד ממנו, לקחת ממנו דוגמה. זה לא מפחית מעוצמת הכאב, אבל נותן לו רבדים להמשך העשייה של הבנים".
מוטי עזרא. מוטי, תושב בת חפר, נסע בבוקר 7 באוקטובר עם בנו עמית לחלץ את בתו ניצן שחגגה בפסטיבל הנובה. מוטי היה בין האזרחים הראשונים שהגיעו לעוטף. בדרך לבתו הוא נתקל בזוועות ובצעירים רבים שהתחננו לעזרה. למול הדילמה הקשה, בחר מוטי להציל בגבורה ובאומץ רב 30 אזרחים נוספים למקום מבטחים, ורק לאחר מכן שב לחלץ את בתו מ"מיגונית המוות" שבה התחבאה.
דהיש, איסמעיל, רפי וחמאד קרינאווי. בני העדה הבדואית, תושבי רהט, יצאו מביתם ב-7 באוקטובר לאחר שנודע להם כי בן משפחה נוסף נעדר בקיבוץ בארי. בדרכם להציל את בן משפחתם, פגשו בצעירים שברחו מפסטיבל הנובה, וכך, בארבעה סבבי הצלה, נסעו בני משפחת קרינאווי לחלץ ולהציל צעירים רבים, בהם גם בני קיבוצים שנמלטו מהתופת. רק לאחר מכן חילצו גם את בן משפחתם הישאם ובת קיבוץ בארי שהתחבאה איתו.
בן בנימין שמעוני ז"ל. בן, תושב אשקלון, נסע בשבת לפנות בוקר לפסטיבל הנובה שהתקיים בסמוך לקיבוץ רעים. עם פרוץ מתקפת הטרור של מחבלי חמאס, פעל בן בקור רוח, ומתוקף היותו נהג מנוסה שהכיר את השטח היטב, ביצע נסיעות חוזרות כשהוא אוסף אל רכבו נוסעות ונוסעים שאינו מכיר במטרה להצילם מהתופת. על אף הבקשות החוזרות מקרוביו שלא יחזור לאזור השורץ מחבלים, בן חזר, ובאומץ רב חילץ נשים וגברים בשלושה סבבי הצלה. בסבב הרביעי בצומת עלומים נתקל במחבלים שחטפו מרכבו שניים מהנוסעים ורצחו אותו ונוסע נוסף.
גבורת הילדים
רומי שירה סויסה. רומי, בת 8 משדרות, היא בתם הבכורה של אודיה ודולב סויסה ז"ל, שנרצחו באכזריות על-ידי מחבלי חמאס במהלך ניסיונם להימלט מהתופת ולהציל את משפחתם. רומי הסתתרה ברכב שבו נרצחו הוריה, בעוד שהיא מגוננת על אחותה הקטנה ליה, רק בת 3. לאחר זמן מה שוטרי שדרות איתרו את רומי ואחותה, והצילו אותן. בין רומי לאיש השב"ס יאיר מאיר אבינועם התנהל דיאלוג שבו שאלה רומי שאלה מטלטלת: "אתם של ישראל?"
ילדי משפחת תעסה. קורן ושי, תושבי קיבוץ נתיב העשרה, היו בבית אביהם גיל תעסה ז"ל כשהחל מטח הרקטות ב-7 באוקטובר. הבן הגדול אור ז"ל היה בחוף הים בזיקים, שם נרצח, וזוהר אחיהם הנוסף הסתגר עם אימו סבין בביתה בממ"ד. קורן בן ה-12 ושי בן ה-8 רצו עם אביהם גיל למיגונית שמחוץ לבית. מחבלי חמאס שחדרו ליישוב זרקו רימון לעבר המיגונית, ובמעשה גבורה בלתי נתפס – גיל זינק עליו והקריב את עצמו למען הצלת שני בניו.
לאחר מכן ברחו הילדים לביתם, אך שם המחבלים חברו אליהם והעבירו עימם שעות של אימה. קורן בן ה-12 גילה תושייה גדולה כשניסה לתקשר עם המחבל במטרה להציל את חייו ואת חיי אחיו הקטן שי. לאחר שהצליחו לברוח בעודם פצועים, הם הצליחו להגיע באומץ רב לבית אימם, ויחד הסתתרו עד להגעת כוח החילוץ. בכל הזמן קורן דאג לאחיו שי שנפצע בעינו, הרגיע אותו וטיפל בו.
ילדי משפחת עידן. מיכאל ועמליה, תושבי כפר עזה, ילדיהם של סמדר ורועי ז"ל שנרצחו במתקפת הטרור, הסתתרו במשך 14 שעות בארון בבית, לאחר חטיפת אחותם הצעירה אביגיל לעזה – וחולצו לבסוף על-ידי יחידת יהל"ם. רועי, צלם ynet, יצא לצלם ונורה כשאביגיל הקטנה בזרועותיו. היא הספיקה לברוח לבית משפחת ברודץ' השכן, שם נחטפה לעזה עם האם הגר ושלושת ילדיה.
מיכאל ועמליה העבירו שעות ארוכות בארון בעוד אימם הייתה מוטלת בחדר ללא רוח חיים. השניים דיברו לאורך כל הזמן עם עובדת סוציאלית שסייעה להם לעבור את השעות מבלי להישבר. בהקלטה מרגע החילוץ אפשר לשמוע את הרגע שבו פתחו הילדים את דלת ביתם ללוחמים באומץ רב.
כרמל, אביו של רועי, סיפר: "דיברתי עם הנשיא אתמול והוא בישר לי על קבלת האות. הוא אמר שהילדים גיבורים ושהוא מכיר את הסיפור שלהם. הוא אמר שזה חריג שהם נותנים את האות גם לילדים, וזה משהו שהחל רק עכשיו. אני שמח על כך שחושבים שהנכדים שלי ראויים לכך. אני מאוד מקווה שכשהם יגדלו הם ידעו על הגבורה שלהם".
