בשעותיו הקשות נהג הנשיא ריצ'רד ניקסון להסתובב במסדרונות הבית הלבן בחיפוש אחר קורבן לצפות עימו בפעם המי יודע כמה בסרטו האהוב, "פאטון" מ-1970, על חייו של גיבור מלחמת העולם השנייה הגנרל ג'ורג' פאטון. הסיבה לאובססיה, מספרים הביוגרפיים, טמונה בסצנת הפתיחה שם מכריז פאטון כי "האמריקנים אוהבים מנצחים, ולא יסבלו מפסידנים". בהרבה מובנים ניקסון היה נשיא יוצא דופן בהתנהלותו, אבל לא ביחס לישראל: האמונה המוחלטת שמדובר ב"ווינרית" היא שהכתיבה מאז ומתמיד את התמיכה האסטרטגית האמריקנית בישראל.
לכן גם צריך להבין את המשמעויות מרחיקות הלכת של ביקור הנשיא ג'ו ביידן בארץ ואת החיבוק האמריקני החם מאז החלה המלחמה בעזה. בטווח הזמן המיידי אין ספק שמדובר בהפגנת ידידות מופלאה, שלצד שליחת נושאות המטוסים לאזור מוכיחה את מידת הדאגה והמחויבות לביטחון ישראל. אך בטווח הרחוק, היחסים המיוחדים נמצאים בפרשת דרכים גורלית, שכן באופן אירוני, התמיכה האמריקנית תמיד נשענה על הנחת היסוד שישראל לא זקוקה לתמיכה. כלומר, שמספיק יהיה להעניק לה את האמצעים להילחם והיא כבר תנצח בכוחות עצמה.
מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר והאפשרות למלחמה מול חיזבאללה ואיראן מאיימות כעת להפר את המשוואה, והסכנה מכך ברורה: אם ישראל תצטייר בעיניים אמריקניות כמי שזקוקה להצלה – ולא רק לתמיכה – היא תאבד את הלגיטימציה האסטרטגית שלה בוושינגטון ותהפוך מנכס לנטל.
על אף כל האמירות (הנכונות) על הערכים המשותפים שקושרים בין המדינות, בפועל קשורות ההתפתחות וההתחזקות של היחסים באופן ישיר להתחזקותה הגיאופוליטית של ישראל. במהלך הוויכוחים בצמרת הממשל האמריקני קודם להכרזת המדינה ב-1948, הועלתה השאלה: מי יגן על המדינה החלשה אם אינה מסוגלת להגן על עצמה? רבים בוושינגטון לא האמינו שישראל תשרוד ולכן חששו שחיילים אמריקנים יאלצו בסופו של דבר לבוא להגנתה.
ככל שישראל הוכיחה את כוחה לאורך השנים, כך נדמו הקולות בארה"ב שהתנגדו לחיזוק הקשר והחלו לראות בה נכס אסטרטגי במלחמה הקרה. מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, הנכונות הישראלית להתערב במהלך אירועי ספטמבר השחור ומבצע אנטבה - כולם סייעו לבסס לישראל דימוי של "ווינרית" בעיניים אמריקניות, והוכיחו לא רק שיש לארה"ב על מי לסמוך – אלא בעיקר שיש על מי לסמוך לעשות את העבודה בכוחות עצמה.
כל מי שמכיר את השיחות הדיפלומטיות הבהולות בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים יודע עד כמה התהלכה ישראל על חבל דק מול האמריקנים: מצד אחד נאלצה להפגין ביטחון בניצחונה, מצד שני לשקף את חומרת המצב על מנת לקבל את הנשק החיוני להשגת אותו ניצחון בכוחות עצמה. זה גם מה שמייחד את ישראל מיתר בנות הברית של ארה"ב. בניגוד ליפן, דרום קוריאה וטייוואן, או למדינות נאט"ו, ישראל מעולם לא נזקקה למטרייה גרעינית או לכוחות אמריקנים כדי להגן על אדמתה. היא נתפסה, כפי שהיטיב להגדיר זאת פעם מזכיר המדינה בממשל רייגן, אלכסנדר הייג, כ"נושאת המטוסים האמריקנית הגדולה בעולם שלא ניתן להטביע".
ד"ר יואב פרומראמנון חורשבשבועות האחרונים חטפה אותה "נושאת מטוסים" פגיעה ישירה, וכתוצאה מכך ניצבת ישראל כיום במלכוד 22: אם אכן תצטייר, לראשונה בהיסטוריה, כמי זקוקה לארה"ב להציל אותה, או לפחות לסייע לה להגן על עצמה מפני חיזבאללה, עלולה התועלת האסטרטגית שלה בעיני אמריקנים רבים להישחק. מנגד, ללא אותה התערבות צבאית, לא בטוח שתוכל לצאת מעימות רב-זירתי כשידה על העליונה.
לכן חשוב להבין: ארה"ב לא זקוקה לעוד מדינות שתלויות בה. כאלה יש מספיק באסיה, באירופה ובמפרץ הפרסי. ארה"ב זקוקה לבעלת ברית אזורית שמסוגלת לנצח בכוחות עצמה. הגבול בין שותפות לתלות אסטרטגית הינו דק. אסור שישראל תסיים את המלחמה הזו מבלי להבהיר לארה"ב שהיא הייתה ונותרה שותפה.
- ד"ר יואב פרומר הוא ראש המרכז לחקר ארה"ב באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
