פרשת הפרוטוקולים והתמלולים בלשכת ראש הממשלה החלה כבר בראשית המלחמה. מרכיב אחד שלה היה ניסיונו של צחי ברוורמן, ראש הסגל של בנימין נתניהו, לקבל סיכומים מסווגים של ישיבות קבינט ופרוטוקולים מתקופת הממשלות הקודמות. הניסיון הזה הסתיים בהתערבותה של היועצת המשפטית למשרד רה"מ, שלומית ברנע-פרגו, שעירבה את היועצת המשפטית לממשלה. גלי בהרב-מיארה הנחתה את ראש המל"ל, צחי הנגבי, לאסוף כל מסמך מסווג שנמסר שלא לפי הנהלים – אם היו כאלה. הנוהל קובע, בין היתר, ששרים יכולים לעיין במסמכים מסווגים רק במזכירות הממשלה, פיזית, מבלי שיקבלו העתקים לידיהם. הפרטים פורסמו ב"הארץ" בשעתו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
קודם לכן, כבר ב-12 באוקטובר, דווח בידי ספי עובדיה בחדשות 13 כי לשכת ראש הממשלה מנעה מנציגי צה"ל להקליט ישיבות קבינט ביטחוני. צה"ל נהג לעשות זאת כדי לחזור לתמלולים ולהבין מהם את כוונת הדרג המדיני, או לפחות כך הוא הציג זאת. בסביבת נתניהו הורו להפסיק את הנוהג הזה, כמה ימים בלבד אחרי 7 באוקטובר. פורמלית, הם צודקים: רק מזכירות הממשלה אמורה להחזיק בהקלטות, תמלולים וסיכומים של ישיבות ממשלה וקבינט. אך במערכת הביטחון האשימו שהאיסור על הקלטה "שיבש את היכולת להעביר את ההחלטות לשטח". להתעסקות עם תיעוד הישיבות היה אופי אובססיבי: בדצמבר, בכניסה לישיבה בבור המטכ"לי, מאבטחת של משרד רה"מ ביקשה לבצע חיפוש על הרמטכ"ל הרצי הלוי, כדי לבדוק שאין עליו מכשיר הקלטה. מדובר היה בישיבה של קבינט המלחמה. הרמטכ"ל סירב. שוב: מדובר בישיבה בתוך בסיס צבאי.
את החלק השלישי, והחמור ביותר לכאורה, פירסמתי השבוע ב-ynet וב"ידיעות אחרונות": חשש במערכת הביטחון כי היו ניסיונות לשנות בדיעבד תמלולי שיחות בין ראש הממשלה נתניהו לבין גורמי ביטחון, כמו גם דיונים רגישים. החשש היה כה כבד, שהמזכיר הצבאי של ראש הממשלה באותה תקופה, אלוף אבי גיל, אדם שהוא בשר מבשרה של לשכת רה"מ, פנה לפני מספר חודשים במכתב לבהרב-מיארה, ודיווח על החשדות. כדי להבין עד כמה הנושא רגיש: המכתב שהגיע לשולחן היועצת נכתב בכתב יד. אלוף גיל, אדם ישר כסרגל, כזה שעבר את כל המסננות של לשכת רה"מ ונתניהו עצמו, לא רצה אפילו לשמור את הדברים במדיה דיגיטלית ככל הנראה. לא היו למכתב הזה כל העתקים.
המכתב של אלוף גיל נבע, בין היתר, מדיווחים של עובדים במשרד ראש הממשלה על ניסיונות מטעם גורמים בלשכת רה"מ "להתעסק" עם תמלולים. מה זה להתעסק? אין לי מושג. האם טענותיהם של אותם גורמים מבוססות? אינני יודע. ברור כי האלוף לא היה כותב את המכתב אלמלא חשד במעשים חמורים. הדין, הנוהג והתקנות מפורשים ביחס לטיפול בתיעוד דיונים ושיחות מסווגות: קצרנים אמורים לספק תיעוד מדויק, בהתבסס גם על הקלטות. אין רשות לאיש לבצע תיקונים בדיעבד. שינויים עשויים להיחשב לעבירה פלילית.
המסמכים האלה ייחשפו לציבור רק עוד עשרות שנים, אם בכלל. אבל הם אינם רק ההיסטוריה של מדינת ישראל. ועדת חקירה ממלכתית, או המשטרה, יכולות כמובן לבחון את המסמכים בתנאים מסוימים, ולפרסם חלקים מהם. הם ראיות אפשריות. מה אומר, לדוגמה, ראש הממשלה נתניהו כאשר אלוף גיל מעדכן אותו בסביבות שש וחצי בבוקר, ב-7 באוקטובר, כי חמאס פתח במתקפת פתע? מה מורה ראש הממשלה לעשות, בשעות הראשונות של הפלישה למדינת ישראל? כיצד נערכו בדרג המדיני לאפשרות של הסתבכות משפטית בינלאומית בהאג?
וזה הקו המקשר בין הסיפורים שפורסמו, האחרון שבהם על ידי כותב שורות אלה. הפחד המצמית בלשכת ראש הממשלה מפני גזר דינה של ההיסטוריה, ועוד לפני כן – מהאפשרות של ועדת חקירה ממלכתית, או חקירה אחרת.
4 צפייה בגלריה
בלשכת ראש הממשלה יש פחד מצמית מגזר דינה של ההיסטוריה
(צילום: נועם מושקוביץ / דוברות הכנסת)
העיסוק בחקירות יתרחב בחודשים הקרובים, בין היתר כתוצאה מהלחץ אחרי פרסום תחקירי צה"ל. לנתניהו יש שתי דרכי פעולה אפשריות: להקים ועדת חקירה ממלכתית כעת, עם מנדט נרחב ביותר. נתניהו ירצה שהוועדה תתחיל את בחינתה בהחלטה על ההתנתקות מרצועת עזה, ואולי אפילו הסכמי אוסלו. "ומה עם אי-כיבוש עזה ב-1956", שאל גורם ביטחוני ששמע על כך. הרחבת היריעה נועדה לדלל את האסון והמחדל באחריות נתניהו, כמנהיג המדינה. אם כולם אשמים – איש לא אשם. מנדט רחב של ועדת החקירה הממלכתית עשוי לכלול בדיקת ההאשמות על פשעי מלחמה שביצעה לכאורה ישראל בעזה. המטרה היא להוכיח לקהילה הבינלאומית שמערכת המשפט יכולה לחקור ברצינות את מעשי מקבלי ההחלטות והקצינים כאן.
דרך פעולה חלופית היא להמשיך ולסרב להקים ועדת חקירה. זו ההתנהלות הסטנדרטית של נתניהו. כראש ממשלה הוא סירב בעקביות להקים ועדות חקירה; אין רעיון גדול בעולם של ביבי מאשר הוא עצמו. ועדת חקירה ממלכתית על מחדל בתקופתו לא יכולה להסב לו כל תועלת אישית; מה גם שהיו"ר ימונה בידי נשיא בית המשפט העליון.
לסירוב להקים ועדת חקירה כלשהי יש שלוש מגרעות: ביקורת ציבורית גוברת (גם בימין מסכימים שנדרשת חקירה על אסון רחב כל כך). חוסר יכולת לרצות את הדין הבינלאומי, מבחינת הטענות לפשעי מלחמה. זה נושא שמטריד מאוד את נתניהו כי "הוא בפאניקה מצו מעצר אישי נגדו", כלשונו של בכיר בירושלים. המגרעת השלישית היא שאם הליכוד יפסיד בבחירות – בסוף יהיו בחירות – אין ספק שהממשלה החדשה תקים ועדת חקירה ממלכתית. המסקנות שלה ילוו את בנימין נתניהו אל תוך ההיסטוריה, במקרה הטוב עבורו. במקרה הרע, מי יודע מה ימצאו חברי הוועדה. זה הזמן להזכיר את עדותו של ניר חפץ בבית המשפט על נתניהו. "הוא גורס הכל", אמר חפץ, "אם הייתה רשימת מכולת, גם אותה הוא היה גורס".
בכל אחת מדרכי הפעולה, תמלולים ופרוטוקולים הם הרקמה הקריטית ביותר. הם הזיכרון והעדות שלא ניתן למחוק או לשנות. ואם לדייק: אסור למחוק או לשנות, במדינת חוק. היועצת המשפטית לממשלה קיבלה לידיה חומר נפץ. לא בכל יום מזכיר צבאי של ראש הממשלה מתריע על חששות מעין אלה. כאשר בעלי כוח מנסים – בכל מדינה וממשלה – לזייף פרוטוקולים, זהו למעשה ניסיון להשמיד את האמת עצמה. כאזרח ישראלי, אפשר לקוות שתתקיים בדיקה אמיתית ומלאה וזו תעלה שאין בדברים ממש.
כוח-העל של המפלגה הדמוקרטית הוא הסלבס. אבחנה צינית, אבל זה המצב: הרפובליקנים נהנו במשך שנים מהכסף הגדול, הדמוקרטים קיבלו את הוליווד, ובענק. האמריקאי הממוצע צורך מעט מאוד חדשות ממדיה מסורתית. הַמּוּכָּרוּת של אנשי ציבור מוגבלת ביותר. אבל כולם מכירים את ג'ורג' קלוני. והשבוע, קלוני אמר שלמרות אהבתו לג'ו ביידן – הנשיא צריך לפרוש מהמרוץ. הייתי כותב שזה עוד מסמר בארון הקבורה של הקמפיין הדמוקרטי, אבל יש כל כך הרבה מסמרים בארון הזה, שכבר אי־אפשר לדפוק בו כלום יותר.
זהו עידן יוצא דופן; אנחנו חוזים במרד גלובלי נגד המסגרות הפוליטיות והמוסכמות החברתיות. הפוליטיקה העולמית והאמריקאית מרובות תפניות מפתיעות, דרמטיות. הסקרים ניבאו לדונלד טראמפ מפלה ב-2016; הוא ניצח באורח משכנע. לפני שבוע, בצרפת, הימין הקיצוני היה בדרך לניצחון כביר; הוא הפסיד, לפי שעה. הבריטים בחרו בפופוליזם לפני כמה שנים, והחודש הפנו לו את גבם ובחרו במפלגת לייבור מרכזית למדי, עם ראש ממשלה שמזכיר לבלר מבית משפט השלום בקיימברידג'. לכן, להספיד את סיכוייו של הנשיא ביידן יהיה מסוכן. אחרי הסייג הזה, כבר הרבה זמן לא נראה קמפיין כל כך אבוד.
הכלל הראשון במרוץ לנשיאות, כמו גם בהתמודדות של מפלגות לכנסת, הוא בראש ובראשונה לאחד את כוחותיך. אם יש ריבים פנימיים כל הדרך לקלפי, הבוחרים בורחים. לא רק שהמפלגה הדמוקרטית נתונה במלחמת אזרחים, אלא שזו איננה עוסקת בנושאי מהות. כל כולה ממוקדת בשאלה של כשירות: האם האדם שנמצא בבית הלבן מחזיק ביכולת השכלית לשלוט. לא עוד ארבע שנים, אלא כעת. כל עוד הדיון הזה מתמשך, מתלהט והופך לחומצתי יותר, קשה לראות ניצחון דמוקרטי.
הדמוקרטים ובני בריתם סיפרו לאומה האמריקאית ולעולם כי ניצחון של טראמפ יכול להביא לקץ הדמוקרטיה. לא רק בארה"ב, אלא ברחבי העולם. קחו לדוגמה את פרויקט לינקולן. הוא החל כהתארגנות של שמרנים שמתנגדים לטראמפ, והפך לכלי מרכזי ברטוריקה נגד הרפובליקנים. השבוע הם פירסמו תשדיר בחירות יוצא דופן שמנבא מה יקרה בכהונה הקרובה של טראמפ כנשיא. יותר מאשר הערכה ריאלית לעתיד, התשדיר היווה הדגמה של הפאניקה בקרב ליברלים (ושמרנים מתונים) בארה"ב. הוא צייר תרחיש שבו טראמפ חותם על מאות צווים נשיאותיים מיד, מפטר 50 אלף עובדי מדינה פדרליים ומקצועיים ומחליף אותם בנאמניו. משנה את החוק כך שעובדי הממשלה יצהירו הצהרת נאמנות לנשיא אישית, ולא לחוקה. ביהמ"ש העליון, ניבאו ב"לינקולן פרוג'קט", יגבה כל מעשה של טראמפ; הרי רוב השופטים מונו בידיו ובידי נשיאים רפובליקנים אחרים. בהמשך, דיקטטורה מלאה: הנשיא מורה על מעצרם של מתנגדים פוליטיים, ומקים להם מחנות.
החשש ממעשיו של טראמפ אמור היה לגייס את המפלגה הדמוקרטית. הוא היה צריך לכפות על מקורבי הנשיא לצעוד לחדר הסגלגל, ולומר לו ברורות שהוא לא יכול לרוץ. הטענה היסודית של אנשי ביידן היא שהוא רק "עובר זקן", אבל עדיין חד ובעל יכולת. כל אדם שצפה בעימות יודע שמדובר בשקר, אבל גם אם זה לא שקר – זה בכלל לא משנה. בארה"ב מנצחים או מפסידים בחירות על דימוי. והדימוי של ביידן איננו "מבוגר" אלא זקן ובלתי כשיר לחלוטין.
אז מדוע שום דבר לא השתנה? אולי כי הפאניקה עצמה מומחזת. עזרא קליין דיווח השבוע שדמוקרטים בכירים אמרו לו שהם עצמם אינם חושבים שטראמפ הוא "סיכון קיומי" לדמוקרטיה. שזו הסיבה שהם לא מצטרפים לדרישה הפומבית להדיח את ביידן. בניגוד לרטוריקה, הדמוקרטים הללו אמרו לקליין שהם "יכולים לחיות" עם ארבע שנים של טראמפ. זה מתחבר לטיעון שמרני מסורתי על הצביעות הליברלית, שנרעשת ונרגשת מקטסטרופה מתקרבת – אך נוהגת באדישות גמורה ברמה האישית לגביו. לדוגמה: אם הדמוקרטים היו כה מוטרדים ממשבר האקלים, ברמה האישית, הם היו מזמן מפסיקים לטוס. האם הטיעון הזה הוא דמגוגי? בוודאי. אך צביעות ליברלית היא נשק קבוע בידי שמרנים.
קל להאשים ליברלים בצביעות, דווקא משום שהם רוצים בשינוי חיובי וקבוע בחברה סביבם. בעוד שמרנות נזהרת מפני שינוי, ונסמכת על מסורת ודפוסים ישנים, ליברלים ופרוגרסיביים מאמינים בתיקון מתמשך. היומרה הזו הובילה לדמוקרטיה ולחברה חופשית יותר, אך היא גם מזמנת בקביעות אכזבה וכלי פוליטי בידי יריביהם. הנה דוגמה מטיעון שהושמע בדרום האמריקאי בשנות ה־60, בימי האפליה נגד שחורים: הליברלים רוצים בתי ספר ללא הפרדה גזעית, אבל שולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שלומדים בהם לבנים בלבד – ובעצם מעוניינים בביטול ההפרדה הגזעית, אבל רק עבור עניים. הטיעון הנ"ל סובל מפגם מהותי: צביעות אישית של משמיעי טיעונים איננה בהכרח מעידה שהטיעון עצמו כושל. הטיעון נגד אפליה עומד, לא משנה מה סטנדרט ההתנהגות האישי (או הקבוצתי) של התומכים בו.
אך אנו לא עוסקים בשיעור פילוסופיה. עבור פוליטיקאים, חשיפה של צביעותם היא רעל נורא. הנשיא ביידן ואנשיו הציגו את הקמפיין כמאבק בין שקר לאמת. האמת הייתה אמורה להיות נחלתה של המפלגה הדמוקרטית. הם גם הציגו בידול בין מפלגה שהפכה לאוטוריטרית, לשיטתם, ובוחרת במנהיג אנטי־דמוקרט, לבין מפלגה דמוקרטית שבה יש ערכים הפוכים לגמרי, של פתיחות, ביקורת וחופש.
ובכן: במפלגה הדמוקרטית, ובמערכות שתמכו בה, הסתירו את מצבו של הנשיא ביידן. בסוגיה קריטית לביטחון הלאומי ולניהולה של אמריקה בכלל. עכשיו, כאשר מפלגתו מנסה להתנער ממנו, הנשיא מתבצר בחדר הסגלגל בטענה שרק הוא יכול להציל את אמריקה. גם טראמפ חושב ככה, אגב. זה סיפור מעשה של ממסד עבש ומאובן; כזה שמעדיף את הישן והרע. בדיוק מסוג הממסדים שמזמנים, מתוקף ריקבונם, מועמד שערורייתי כמו דונלד טראמפ.
