21% מהישראלים נמצאים מתחת לקו העוני
(צילום: שמוליק דודפור)
יוקר המחייה מתגבר והסגרים בקורונה נתנו את אותותיהם: לפי הביטוח הלאומי, 21% מהישראלים נמצאים מתחת לקו העוני, ובדו"ח השנתי שפורסם אתמול צוין כי לולא מענקי הקורונה, החל"ת והסיוע הממשלתי - המצב יכול היה להיות חמור אף יותר. הבוקר (חמישי) בריאיון לאולפן ynet, סיפרו שתי נשים שנעזרות בעמותות הצדקה השונות, כיצד זה נראה מהצד השני.
"רמת החיים שלנו לא הייתה מי יודע מה גם ככה", פתחה אלינה לב את דבריה. "אני מגדלת לבד ארבעה ילדים, אבל השנתיים של הקורונה השפיעו עלינו המון. אנחנו בארגון לת"ת ומקבלים תרומות של בגדים ואוכל, ובשנתיים האחרונות קיבלנו פחות סיוע כי יש הרבה יותר אנשים שצריכים אותו. גם העמותות עצמן צריכות את הסיוע בשביל לתת אותו".
לב, הנעזרת בקצבאות של הביטוח הלאומי, מודה כי הקצבה "ממש לא מספיקה. זו הבטחת הכנסה למשכורת, ואחרי כל זה יש לי הוצאות חודשיות כמו חשבונות חשמל, מים או אינטרנט". ולמרות מה שהיא מספרת, לב כלל לא מוגדרת מתחת לקו העוני משום שהיא מקבלת שכר גבוה מ-4,000 שקלים. מה גם, שהיא מקבלת קצבת נכות עבור בנה. "יחד עם כל ההוצאות, נשאר (נטו) 9,000 שקלים. אנחנו חמישה אנשים בבית אז יוצא פחות מ-2,000 לאחד בחודש, ולכן אני לא מתחת לקו העוני".
את מרגישה שם?
"בטח, זו לא תחושה אלא הרבה מתחת. ההגדרות הן יפות, כמעט 9,000 שקלים בחודש - אבל כמה אנשים צריכים להתקיים מהכסף הזה בשביל שלא יהיו מתחת לקו העוני? בקושי נשאר לנו כסף. אני חושבת שאנחנו מתחת לקו כבר מזמן - פשוט לא בהגדרה. ההגדרות צריכות להשתנות, אנשים צריכים להבין שהילדים צריכים הרבה יותר כסף מאיתנו.
"אני יכולה לחיות מבגדים גם עשור, אני הרי לא גדלה, אבל הילדים צריכים כל הזמן תחלופה של בגדים וגם אוכל. הם גדלים ואוכלים הרבה יותר ואני פחות. אנחנו חמישה וכל הזמן שוכחים את זה. אני משלמת לצהרונים ולגנים וכמעט לא נשאר לי כלום. אולי אלף שקלים עבור אוכל, בגדים ונסיעות".
"פניתי לשירותי הסעד אבל אני הופכת לשקופה"
גם דליה זיידן באותו המצב. גם היא נעזרת בעמותת "חסדי נעמי". "לשכות הרווחה בחיפה מכירות את המקרה שלי, הם היו אצלי בבית וראו את כל העוני הנורא. הם הזדעזעו אך בפועל שום דבר לא קרה", היא אומרת. "היחידים שעזרו לי הם האנשים מחסדי נעמי". ועדיין, גם הם מתקשים לעיתים. "אני לא היחידה שהם עוזרים לה. יש להם הרבה אנשים".
ממה את מתפרנסת?
"אני חיה מקצבת שארים. אני אלמנה עם ארבעה ילדים נכים. יש לי ילדה בתרדמת, עיוורת ובלי מוח, משותקת. יש לי ילד שעבר ניתוח מוח שני מסוגו בעולם. הוציאו לו גידול, פתחו לו את הראש לשניים. הוא איבד שמיעה והוא סובל מהמון בעיות. מלבדם, יש לי תאומות שאצל אחת מהן התפרצה מחלת נפש קשה מאוד. היא מתאשפזת המון פעמים עקב ניסיונות אובדניים חוזרים.
"עכשיו היא מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. שאלתי אותה, 'למה את לא באה הביתה לשבת?', היא אמרה לי, 'אמא, אני מצטערת, אבל פה נעים לי, אפילו שאנחנו הרבה בחדר וצפוף. יש לי פינה חמה, יש מזגן, יש ארוחה חמה. אני לא יכולה לבוא הביתה, אני קופאת מקור, סלחי לי'. זה שבר אותי לגמרי. איך אפשר להתמודד עם דבר כזה?
"אחותה התאומה סובלת ממחלה מאוד קשה ברגליים. בבת אחת היא מתנפחת ל-30 ק"ג, מתפוצצים לה הוורידים וברגע אחד הרגליים שלה שחורות. היא מאוד חולה ואני לבד בעולם, אין לי משפחה שתעזור. רק אני וילדיי. בעלי נפטר עקב סכרת. כרתו לו את שתי הרגליים ביום אחד והוא נפטר לפני כשלוש שנים".
שירותי הסעד לא שם בשביל להושיט יד?
"לדעתי הם קצת וירטואליים. פניתי אליהם אבל קולי נמוג. אני מרגישה שאני הופכת להיות שקופה ונשאר רק הד קולי. בסוף, גם זה לא יישאר".
קשה מאוד לשמוע את הסיפורים האלה
"העניין הוא שאולי זה נשמע סיפור - אבל אלו החיים, החיים שלי. אלו ההתמודדויות היום-יומיות שלי. אין לי חשמל, יש לי שעון חשמל נטען ואני חיה בפחד נוראי. 'הנה, עכשיו זה ייגמר. לכבס ביד שחלילה לא ייכבה החשמל? לקפוא מקור?'.
"שנים שלא קניתי כלום לילדים שלי. אני מסתפקת במה שיש לי. אם משרטטים קו דמיוני של קו העוני, אז אנחנו מתחתיו. אם נשרטט עוד חמישה קווים למטה - אפילו את הראש שלנו לא יראו. הוא לא יבצבץ משם".
