כמי שנתפס לעיתים כנביא זעם חילוני חמור סבר, קיוויתי שהפעם אוכל להוציא תחת ידיי טור קליל ומשעשע. שהרי קשה להחליט מה יותר מענג אותי: לראות איך פתאום בורח לבנימין נתניהו החילוני האתאיסט שבו? לראות את חמת הזעם שבה חרדים מנסים בצורה כה מגושמת להצדיק אמונה כה מופרכת כאילו לא רק שיש אל, אלא יש לו מערכת יחסים מיוחדת עם העם היהודי? לראות איך נפערים סדקים בקואליציה הדתית-חרדית-לאומנית שאני כה מייחל לנפילתה? או להתענג על הרעיון שבמדינת ישראל של 2023, השאלה אם אלוהים שומר או לא על עם ישראל מייצרת משבר קואליציוני?
ולמרות הפיתוי הרב ללעוג לכל פרשת האזהרה של ראש הממשלה מפני נסיעה לאומן – ובראשה המניפסט ההיסטורי-תיאולוגי הנרחב ומעורר ההשתוממות של ח"כ ישראל אייכלר - אני בכל זאת רוצה לקחת אותה ברצינות. כי כפי שלנתניהו ברח פתאום האתאיזם שלו, גם לאייכלר נפלטו כמה אמיתות פנימיות שמאפיינות ציבורים נרחבים בישראל, ועלינו לתת עליהן את הדעת.
ראשית, האמונה המוחלטת בכך שאותה ישות מומצאת מספיקה כדי להגן עלינו מפני כל צרותינו, ולכן פחות חשוב מה אנחנו עושים בעולם האמיתי. עניינים כמו צבא, פיתוח כלכלי, מדעי ותרבותי - הכול זוטות. צריך לדבוק באל והכל יסתדר. זו כמובן לא רק גישתם של חרדים, הרי רק לפני כמה חודשים הסביר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שדבקות באל היא האסטרטגיה הכלכלית שלו, ועיניכם הרואות, הוא נוחל בינתיים הצלחה מסחררת.
שנית, הבוז והשנאה לחילונים הציונים שמוצבים בשורה אחת עם אויבים חיצוניים. אין שום פרה קדושה שאייכלר לא מוכן לשחוט במסע שלו – מהשואה ועד קיומה של מדינת ישראל. בשואה, לתפיסתו, העולם היהודי התחלק לדתיים שהתפללו לאל שבסופו של דבר הציל את כולנו (מינוס שישה מיליון), בעוד החילונים בארץ ישראל התנכרו ליהודי הגולה והחילונים שם שיתפו פעולה עם הנאצים. מכאן ברור שהישועה למדינת ישראל תצמח רק מהתפילות של אייכלר ושותפיו (רק מעניין מה יהיה המינוס הפעם).
מה ניתן ללמוד מהגישה הזו? ראשית, עד כמה עמוק הפער התפיסתי בין הציבור החילוני לבין ציבור הדתי והחרדי במדינה (בניכוי קבוצת שוליים קטנה שכלואה בין שני העולמות). שנית, עד כמה עזה השנאה בציבור הזה כלפינו החילונים בפרט והציונות בכלל. אסור להתבלבל ממחוות על פני השטח שממיסות לבבות חילוניים כמו חלוקת חמין למפגינים בבני ברק. ברגע האמת נחשפת השנאה העמוקה במלוא הדרה. כעת כדאי לחשוב על הפער בין השנאה הזו לבין האהבה הכה עזה שמרעיפים חרדים על הקופה הציבורית הציונית, שמתמלאת בעיקר מכספי מסים חילוניים. על רקע האיבה הזו כלפי הציונות, הניצול הכלכלי מקבל ממד הרבה יותר ציני.
שלישית, עד כמה מסוכן הרעיון לתת לאנשים שזו תפיסתם לשלוט בנו. אם האסטרטגיה היחידה היא אמונה באל והאל לא קיים, אזי חלק גדול מהממשלה שלנו מוביל אותנו על אדי אוויר חם לאבדון.
ד"ר רם פרומןיונתן בלוםהמסקנה הראשונה שאני גוזר מכך היא שללא הפרדה בפורמט כלשהו, אנחנו אכן מובלים לאבדון. הפערים גדולים מדי ומסוכנים מדי. הצד השני גדול וחזק מדי כדי להתייחס אליו בהומור. אנחנו הרי לא נכפה את עמדותינו עליו ואבוי לנו אם הוא יצליח לכפות את עולמו עלינו. עדיף להתחיל לחשוב ברצינות איך מתפצלים.
המסקנה השנייה והקשה יותר היא שההלחמה הזו שנעשתה בין הציונות - שהתחילה כתנועה חילונית – לבין הדת היהודית ששימשה לה כמצע, מחייבת חשיבה מחדש. הסיבה שבגללה אנחנו צריכים להתמודד עם עמדות מטרידות כאלו היא שמראש לא השכלנו לייצר חיץ עמוק בתוכנו בין הלאומיות החילונית שלנו לבין הדת שלהם. עדיף מאוחר מלעולם לא.
- ד"ר רם פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני ומחבר הספר "הדרך החילונית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
