"בְמִּבְטָא כָבֵד אָהֲבָה אוֹתִּי סָבְתָא שֶלִּי", כתבה המשוררת הנפלאה עדי קיסר. היא הקדישה את ספר שיריה "שחור על גבי שחור" לסבתא שמעה שלה, על "שנתנה לי הרבה יותר משהיא אי פעם תדע".
לא הכרתי את סבתה של עדי, אבל בשכונה שבה גדלתי היו הרבה סבתות כאלה, והיית את, סבתא יחידה ומיוחדת - אוממה שלי. וגם את, כמו סבתא שמעה של עדי, נתת לי הרבה יותר משאי פעם תדעי.
הגעתן ארצה בשנות ה50, סבתות מכל הגלויות. כל אחת מכן הביאה עימה מארץ מוצאה צלילים וזכרונות, טעמים ושפות, מסורות ומנהגים. הספר "נשים מהגרות בישראל" שערכו פנינה מורג-טלמון ויעל עצמון מנסה לברר מה עושה המעבר מארץ אחרת למקומן של הנשים במערכת המשפחתית, איך משפיעה הגירה על דפוסי התעסוקה של נשים, איך הן מתחברות לפעולה משותפת ואיך הן משתלבות בחברה הקולטת. המחקר של מורג-טלמון המופיע בספר, על תהליכי ההגירה והקליטה של נשים בראשית שנות ה-50, מצא כי בתוך הצריפים והשיכונים הצפופים וחסרי המחיצות נרקמו באותן השנים מה שהיא מכנה "רשתות חברות נשיות" - קשרי שכנות אמיצים ומערכות תמיכה ועזרה הדדית. במידה רבה בזכות רשתות חברות אלה הצליחו הנשים הללו להתמודד באותם ימים עם מציאות החיים הלא פשוטה בארץ החדשה.
ואני, שגדלתי על ברכייך כילדה, והייתי עטופה באהבתך וגם במנות גדושות של דאגה שנבעה מן החוויות הקשות שנשאת איתך כשורדת שואה, לא הייתי מודעת לקשיי הקליטה שלך, לתחושת הזרות שחשת בוודאי, ולמאמץ הגדול שנדרש ממך ומסבא חיים על מנת להתחיל הכל מחדש בארץ אהובה אך לא מוכרת. לא הבנתי אז אילו משאבים ואיזו מסירות נפש נדרשו ממך ומנשים רבות כמותך על מנת לבנות כאן בית חם ומגונן בתנאי פתיחה כה דלים. היום, במרחק השנים, כשאני בעצמי כבר סבתא, וליבי מלא תודה והוקרה על כל הטוב שזכיתי לו בארץ הזאת, אני חושבת עלייך בגעגועים רבים ויודעת שאת - כמו סבתות רבות וטובות שבאו ארצה ונאבקו למצוא את מקומן בה - בנית לי סולם איתן ויציב לטפס בו. ציידת אותי בערכים, נטעת בי סקרנות וצימאון ללמוד ולקנות דעת.
בזכותך, אף שאת עצמך לא קראת וכתבת עברית, התוודעתי אל חוויית הקריאה ובלעתי בשקיקה ספרים לרוב שהעשירו את עולמי ואת דמיוני. אחד מאותם ספרים הוא ספרו של נחום גוטמן "שביל קליפות התפוזים" שבו קראתי שוב ושוב כילדה צעירה.
הספר מתאר את קורותיה של תל אביב בשלהי מלחמת העולם הראשונה ואת עלילותיו של גוטמן כנער צעיר. אחת הדמויות המשמעותיות בחייו היא סבתו, ובעת שהוא שרוי בסכנה בדרכו אל מעבר לקווי האויב, בין צרורות היריות, היא מלווה אותו במחשבותיו, והוא מדמיין את מעשיה בגעגועים: "כל קול שמשמיעה סבתא - רשרוש נעלי הבית שלה בשעות המוקדמות של הבוקר, כשהיא משכימה הראשונה, נקישות המכסים-שעל-הסירים בשעות הצהריים, וקול הכסא שמוכנס הביתה על חריקת המנעול הנסגר לשעת הלילה - כל הקולות האלה הבאים ממנה משרים בטחון של חיים תקינים... סבתא בבית - אושר בבית".
אכן, מי שזכה לסבתא - והיו משפחות רבות בישראל של אותן השנים שלא זכו לכך - מכיר אף הוא את התחושה הזו שמתאר גוטמן: "סבתא בבית - אושר בבית".
סבתו של נחום גוטמן השכילה אף היא לטוות בחוכמה וברגישות רשת של חברות בין הנשים שגורשו מתל אביב-יפו לפתח תקווה על ידי הטורקים, בדומה לרשתות החברות הנשיות שעליהן כתבה מורג-טלמון במחקרה. היא עשתה זאת באמצעים פשוטים. היא יצרה מקום מפגש חברתי עבור אותן מגורשות: "כשראתה סבתא שנשות המהגרים מחכות לתור המגהץ - כי רק נשים בודדות עלה בדעתן לקחת עימן מגהץ לדרך - בקשה ממני שאתקין ספסל מענפי איקליפטוס ליד הסוכה של בעלת המגהץ... סבתא אמרה לי: 'ספסל זה, נחום, יקרב את הלבבות וישרה ידידות בשורת הסוכות'. על ספסל זה יושבות נשים ומשיחות ביניהן... סבתא יודעת לתכנן דברים. היא מין אישה שכזאת".
כשאני שבה אל הספר הזה, אני שבה אל הרגעים שבהם קראתי בו לראשונה, ואני שבה אלייך סבתא. בת לדור של נשים פשוטות וחכמות, אמיצות ונחושות. אתן אולי לא העמקתן חקר בדקויות המחלוקת שבין פמיניזם ליברלי, פמיניזם תרבותי ופמיניזם משפטי - אך הייתן אלה שבנו לנו קן וציידו אותנו בכל הדרוש על מנת לצאת אל החיים, להעז לחלום ולהגשים.
ועל כל אלה רציתי לומר לך באהבה ובהערכה אין קץ - תודה.
