עוד סיבוב אחד בעזה מאחורינו. סופרים, הולכים. הפעם קצר, יחסית, אבל כמובן שכל דקה נחשבת וכל מבצע נושא עימו את הגנים של המבצע הבא, שיבוא גם יבוא. המאבק בינינו לבין הפלסטינים משנה פניו, לפרקים המוני ולפרקים נקודתי, לפרקים אזרחי ולפרקים אלים. בשורה התחתונה, הקץ אינו נראה באופק. בשיח בינינו אנחנו מדברים עלינו ועליהם, אבל שוכחים את השחקן הדומיננטי ביותר בעימות רב-השנים: הזמן. עליו בעצם הקרב. למי יותר זמן, למי פחות, ובעיקר מי יודע להשתמש טוב יותר בזמן שעומד לרשותו.
הזמן הוא גם העיתוי, ההחלטה לפעול בזמן נתון. הרגע המכונן של חיינו בארץ הזו היה בהכרזת המדינה, מאי 1948. במבט לאחור, דוד בן גוריון הבין אז שכל הכוכבים הסתדרו. העצרת הכללית של האו"ם אישרה חצי שנה קודם לכן את תוכנית החלוקה, התמיכה הבינלאומית בהקמת מדינה יהודית גברה, המערכות הכלכלית והצבאית התחזקו, הבריטים עמדו לצאת. בן גוריון הבין שאם יאחר או ידחה את ההכרזה, ייתכן שהרגע לא יחזור. הוא ידע שההחלטה כרוכה בפשרה טריטוריאלית ובאבדות רבות, אבל אלה התקזזו מול העיתוי המתאים.
מאז ועד היום שואלות את עצמן ישראל והמדינות השכנות - כולל העם הפלסטיני - האם הזמן איתנו או נגדנו, ואכן, כאשר מנהיגים ערבים כמו המלך חוסיין ואנואר סאדאת הבינו שבזמן שחולף ישראל מתחזקת ומעמיקה אחיזתה בפיסת הקרקע הקטנה הזו, הם העדיפו לחתום עמה על חוזי שלום. גם המניע להסכמי אוסלו היה דומה, כי יאסר ערפאת הבין שככל שיחכה יותר, יקבל פחות. אחר כך הגיעו איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, אף שהן מרוחקות ולא היו מעורבות במלחמה עם ישראל. גם סעודיה שניהלה עמנו מו"מ לנורמליזציה הונעה מהמחשבה שהזמן פועל לרעתה.
הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים מתנקז לשאלה לטובת מי פועל הזמן. מה עושה הזמן לרשות הפלסטינית? ספוילר: היא נחלשת. מה הוא עושה לחמאס, לג’יהאד האסלאמי, לחיזבאללה ובמשתמע לאיראן? כאן התשובה כבר יותר מורכבת.
ההתלבטויות סביב הפסקת האש במבצע מגן וחץ לא היו מורכבות כלל ועיקר. מאחוריהן עמדה רק שאלה אחת: כמה זמן קנתה ישראל בהסלמה הזאת? הרי עובדה היא שהמבצעים הללו, ה"סבבים", מתקיימים במרווחי זמן מתקצרים והולכים למרות מאסת האש שמפעיל צה"ל, כלי הנשק המתוחכמים וטכנולוגיות איסוף המידע הנדירות. חרף כל זאת, זה עניין של כמה חודשים של שקט במקרה הטוב.
הזמן הוא אם כן משאב העומד לרשות שני הצדדים, והשאלה היא כיצד להשתמש בו, אם בכלל הדבר אפשרי. והתשובה היא כן, אפשר. יותר מזה, חייבים. כי הזמן שחולף לא חוזר וייתכן שעימו אובדים הסיכויים לעתיד אחר, טוב יותר. פעולות שמבצע כל צד מאריכות או מקצרות את תקופת השקט. לשם כך צריכה לבוא יוזמה שרואה לפניה ארגז כלים שלם, ולא רק את המעשה הצבאי, חזק ככל שיהיה. את מה שהבין בן גוריון ב-1948 צריכים להבין גם מנהיגי ישראל היום. הפוגה ארוכה, בת שנים, תושג רק אם בארגז הכלים יהיו גם אמצעים כלכליים ומדיניים, מה שקרוי בלשון מדע המדינה "עוצמה רכה"; רק אם ישראל תשתכנע, מתוך רצון טוב והכרה, שאפשר לדחות את העימות הבא תמורת הקלות כלכליות ושיח מדיני-דיפלומטי, אפילו נעשה בידי מתווכים. עדיין זה שיח. מדברים ולא יורים.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגגם הצד השני הוכה וגם בעזה זקוקים לזמן כדי להתאושש. אפשר שהאמצעים האחרים - אמצעי העוצמה הרכה - יורידו את מפלס האלימות ואת המוטיבציה לסיבוב חדש. הרעיונות האלה נמצאים על השולחן, הם מלווים אותנו כבר שנים ארוכות, הרי הלכנו באמצעותם לקראת הפלסטינים ביהודה ושומרון. ייתכן שהגיעה העת להסדר עם הרצועה.
הרגע הגדול של בן גוריון דרש חזון, אומץ, ראייה לטווח ארוך וניצול מיטבי של הזמן והעיתוי. בנימין נתניהו מתגאה בצדק במשך הקדנציה שלו, הארוכה ביותר בין ראשי הממשלה לדורותיהם. השאלה היא מה הוא עשה בזמן שעמד לרשותו, והאם יהיה לו האומץ הבן-גוריוני לקבל החלטות נועזות, להתפשר ולזכות בזמן. הרבה זמן.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות בממשלה ה-36, לשעבר דובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
