לאורך המלחמה, לא פעם נשמטו לסתות בעולם לנוכח הזרוע הארוכה של ישראל, ויכולותיה יוצאות הדופן לפגוע בכל מקום במזרח התיכון בצורה מדויקת ומכאיבה. כל אלה לא היו מתאפשרים ללא ארבעה מכפילי כוח חשובים שיש ברשות צה"ל, שעשו את ההבדל אל מול תוכניות האויב. ואולם, עדיין יש כמה לקחים להפיק.
ב"שנת מלחמה", סדרת כתבות לראש השנה, ynet סוקר את תוצאות המלחמה עד כה, החל במחדל הנורא, דרך ההצלחות המרהיבות וגם הטעויות הקשות, ועד לתמונת המצב הנוכחית. זהו החלק השני לסקירה של רון בן ישי. לכתבות נוספות:
• אחרי המחדל, ומתוך האסון, קם צה"ל על רגליו | חלק א' של רון בן ישי
• עושים סדר: כל החשיפות על עצימת העיניים שקדמה לטבח
• הלגיטימציה בעולם למלחמה בעזה בשפל, ויש סיכון חדש
• ב-7/10 המערכות קרסו. כך תפקדה מאז הממשלה
ארבעת מכפילי הכוח של צה"ל
1. חיל האוויר. המערכים והמערכות של חיל האוויר היו ונשארו הגורם העיקרי שמאפשר למדינת ישראל להתמודד כמעט שנה, ובהצלחה, במלחמה רב-זירתית: החל מהקומה האסטרטגית (הדיפת מתקפת הטילים מאיראן והתקיפות בחודיידה שבתימן), עבור ברמה המערכתית (מהלומת האש המכינה והאש המלווה את הכוחות המתמרנים ברצועת עזה והרחקת כוח רדואן מגבול הצפון), וכלה ברמה הטקטית והמיקרו-טקטית (כמו חיסול חוליית מחבלים שהניחה מטען על כביש הומה ליד טול כרם). חשיבות מיוחדת יש ליכולות הכמעט בלתי נתפסות של מערכי היירוט של ההגנה האווירית, שמגנים על העורף ונותנים גמישות החלטה לדרג המדיני.
התקיפה בחודיידה, השבוע
2 צפייה בגלריה
בשיטות מתוחכמות, צה"ל מתגבר על הסכנות - ויש הרבה. פיר מנהרה שהושמד בעזה
(צילום: דובר צה"ל)
נקודה נוספת שראויה לציון היא היכולת של מטה חיל האוויר והמחלקות השונות שבו, בהן מחלקת חקר ביצועים, שתוך כדי השתתפות פעילה בכל החזיתות ידע לתכנן ולהוציא לפועל במהירות שיא "מבצעי בוטיק" על סמך מידע מתפרץ, כמו למשל חיסול נסראללה בבונקר בביירות והתקיפות בנמל חודיידה. הישג חשוב לא פחות היה ניהול כלכלת החימושים שמאפשרת לישראל לשמור על חופש פעולה מדיני גם במקרה של אי-הסכמות של האמריקנים.
הלקחים מההצלחה יוצאת הדופן של הכוח האווירי של ישראל הם רבים, אבל שניים הם חשובים ביותר. האחד – חיל האוויר צריך להתבסס לשנים רבות קדימה על מטוסי קרב חדישים קבועי כנף ומסוקים שיושבים בהם טייסים. הכטב"מים חשובים מאוד, אבל הם אינם יכולים לספק את הגמישות ואופציות הפעולה המגוונות והמדויקות שמספק מערך אווירי מאויש. המסקנה שנייה היא שחיל האוויר צריך להשתתף באופן הדוק בהגנת הגבולות כפי שהוא פועל כעת עם כוחות הקרקע ברצועה ובצפון. הכוחות הגדולים שהתייצבו עכשיו להגנת הגבולות צריכים לכלול מרכיב אווירי אינטגרלי.
2. במהלך השנה, בעיקר על רקע הפיאסקו ב-7 באוקטובר, בלטו לטובה מפעל המטרות של אמ"ן והיכולת של המערך הנפרש שלו, יחד עם השב"כ, להפיק מידע אסטרטגי וטקטי איכותי, מפורט ומהימן. מערך המודיעין מספק לגורמי האש וללוחמים בשטח מודיעין שהוא המכווין העיקרי של הפעילות מעל ומתחת לקרקע. שיתוף פעולה יעיל וכמעט נטול מאבקי אגו בין שב"כ לאמ"ן, שהתהדק והלך, הניב מודיעין אנושי בכמות ובאיכות שהייתה לו תרומה אדירה להכרעת חמאס. לא רק לאיתור פירי הכניסה למתחמים התת-קרקעיים המשמעותיים, אלא גם בסיוע למאמצים לקידום שחרור החטופים החיים והחזרת גופות. לא מן הנמנע ששיתוף הפעולה הזה נולד מתחושת אשם משותפת שמציקה לבכירי שני הארגונים האלו בגין המחדלים שגרמו לקטסטרופה.
3. מכפיל כוח חשוב שצץ תוך כדי המלחמה ברצועה היו מפקדי ולוחמי ההנדסה הקרבית שפיצחו עם מפקדי ולוחמי היחידות המיוחדות בסדיר ובמילואים (אוגדה 98, שייטת 13, שלדג וסיירת מטכ"ל) את האגוז הקשה של הכרעת והשמדת מערכי הלחימה התת-קרקעיים העיקריים ברצועה. אלוף פיקוד דרום ירון פינלקמן הבין שעד שאלה לא יושמדו, תהיה לחמאס ולג'יהאד האיסלמי יכולת לנהל מתוכם מלחמת גרילה בלתי נגמרת גם אחרי פירוק הגדודים ופגיעה במחצית מהמחבלים.
הבעיה הייתה לגלות את הפיר הנכון באמצעות מודיעין, לרדת לתוכו בלי שהלוחמים יפגעו ממטענים או ממחבלים האורבים בפתח או מתחתיו, ואז לנוע לאורך תוואי המנהרה כדי לגלות מה יש בה - מסמכים, מחשבים, חמ"לים, כסף וממצאים אחרים שיאפשרו לקדם את שחרור החטופים. בדרך צריך להתגבר על דלתות הדף מתכתיות עבות, על מטענים ומלכודים. את כל זה עשו, ועדיין עושים, אנשי ההנדסה והיחידות המובחרות של צה"ל, בקצב גובר והולך.
"לבור הזה יש תחתית", אומר קצין ההנדסה של פיקוד דרום עד לפני כמה חודשים, אל"מ אבשלום דדון. "אנחנו כבר כמעט רואים את הסוף. אבל זה ייקח עוד זמן. כשמדובר במבצעי חבלה ובתת-קרקע, צריך להתנהל בזהירות ועל פי הנהלים. אחרת נהרגים אנשים".
4. במלחמה הזו, בכל הזירות, היה שימוש אינטנסיבי ומאסיבי בטכנולוגיות מתקדמות - החל מרחפנים זעירים שזיהו מחבלי חמאס אורבים בחדרים ומטמינים מטענים, וכלה במכ"מים מתוחכמים והמון רובוטים מסוגים שונים שמאפשרים ליחידות המובחרות הילחם בהצלחה בתת-קרקע. לכך אפשר להוסיף את המודיעין, שמגיע היישר מאמ"ן למכשיר הסלולרי של המ"פ שתוקף בג'באליה.
חשוב לציין את זה לנוכח הביקורת על ההסתמכות היתרה על טכנולוגיה, שהייתה לפני 7 באוקטובר. חשבנו אז שאמצעים טכנולוגיים מייתרים היערכות צבאית חזקה ומאוישת להגנה על הגבול. במלחמה, ראינו שהטכנולוגיה כשלעצמה היא ברכה, אם משתמשים בה נכון. האנשים, בסופו של דבר, הם המפתח לניצחון או לתבוסה. ההסתמכות על טכנולוגיה היא למשל המפתח להישגים הצבאיים הפנומנליים במבצע "חיצי הצפון". ללא טכנולוגיה עילית לא היו לנו הישגים כאלה.
אף שהלחימה עדיין לא הסתיימה, אפשר להפיק ממנה כמה לקחים לעתיד הקרוב והרחוק. ראשית, צריך להגדיל את כוחו של צה"ל בכל החילות כדי שיוכל להתמודד עם תרחיש של מתקפת פתע, בכמה זירות בבת אחת, ומבלי לקבל התרעה מודיעינית מראש. זה מחייב לא רק בניין כוח אלא גם היערכות.
2 צפייה בגלריה
לאיום המתעצם יש היבט חיובי. יירוט המתקפה האיראנית ב-1 באוקטובר
(צילום: Ahmad GHARABLI / AFP)
שנית, מדינת ישראל וצה"ל צריכים להימנע ממדיניות הכלה ולאכוף בכוח כל הסכם והסדרה שתסוכם ותיושם בשטח אחרי המלחמה. אם צריך, אסור להסס להנחית מכה מקדימה לפני שהאויב יתעצם ויהפוך לאיום מרתיע.
ולבסוף – איראן בנתה במשך שנים חגורת אש מסביב לישראל. החגורה הזו החלה לקרוס בימים האחרונים בעקבות הפגיעות הקשות בלבנון, וזה עלול להביא את האיראנים להאיץ את מאמציהם לפתח ולהחזיק בנשק גרעיני מבצעי כאמצעי אולטימטיבי לכפות על האזור את המהפכה האיסלמית השיעית ואת ההגמוניה האיראנית. ישראל צריכה למנוע התפתחות כזאת בכל מחיר ולהיערך לעשות את זה בכוחותיה היא, גם אם תהיה התנגדות אמריקנית.
לאיום הזה שמתעצם עכשיו יש גם היבט חיובי: המכות שהונחתו על הציר השיעי מגדילות את הנכונות של מדינות ערב הסוניות לנרמל יחסים ולשתף פעולה עם ישראל והאמריקנים לבלימת איראן. גם הכישלון של איראן לפגוע מהותית בישראל בשתי מתקפות שונות, הראשונה באפריל שכללה טילי שיוט, כטב"מים וטילים בליסטיים, והשנייה ב-1 באוקטובר - שכללה רק טילים בליסטיים - מסייע לכך.
אי אפשר לסכם את השנה שחלפה בלי להביט אחורה להיסטוריה רוויית המפלות והניצחונות. ההיסטוריה העתיקה של עם ישראל ידעה מלחמות רבות שבהן המחלוקות הפוליטיות והדתיות פיתו אויבים לתקוף אותו, ולמרות זאת הן נמשכו תוך כדי לחימה והביאו חורבן וגלות. במלחמת חרבות ברזל, כמו במלחמת השחרור, הציבור בישראל הוכיח שוב שבעת החדשה – אחרי השואה – הוא יודע להתאחד תחת מתקפה, להניח את המחלוקות בצד ולהשיב מלחמה שערה. הוכחנו שאנחנו מוכנים להיהרג ביחד. עכשיו אנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד.
