"אנחנו ננהל את זה כמו שני קיפודים שעושים אהבה. בזהירות", אמר ערב הביקור אחד מבכירי השרים בירושלים. אכן, אהבה אין כאן, עדיין לא, אבל אינטרסים יש, הפעם בעיקר מהצד הטורקי, וגם נחישות יש.
אתמול נכתב בארמון הנשיאות באנקרה פרק חדש ברכבת השדים הישראלית-טורקית. יורדים ועולים וחגים במעגל. ישראל ידעה בשנותיה מהלכי פיוס דרמטיים, עם מדינות במזרח התיכון, ועם מדינות באירופה. טורקיה היא מקרה מיוחד: כאן הקושי התחיל במנהיג, לא בעם. אצל אדם אחד זה התחיל ואצל אדם אחד זה עשוי להסתיים, הדרך חזרה ארוכה, והמילה "סליחה" לא תיאמר בה, לא אמש ולא בעתיד.
ארדואן דיבר בשפתיים קפוצות, בפנים חמורות סבר, כמי שנאלץ לדקלם טקסט שהושם בפיו. חלק מזה הוא הסגנון הרגיל שלו. הוא מאיר פנים רק ערב בחירות. חלק מזה הוא המצוקה שבגללה הוא נאלץ להכשיר מחדש את היחסים עם ישראל. הוא לא טרח להכין את הציבור שלו לתפנית. אולי הוא לא צריך. שאלתי שני עיתונאים טורקים שסיקרו את האירוע איך יקבל הרחוב הטורקי את הסלטה המופלאה הזאת ביחסו של המנהיג. הם נמנעו מלהשיב.
זהו ביקור ראשון שלי בארמון בן 1,150 החדרים שארדואן בנה לעצמו. מדובר במתחם בן שלושה בניינים ענקיים, שמאכלסים משרדים ואולמות. נא לא להשוות למתחם בלפור. הכל נקי - אפשר ללקק את רצפת השיש. הגודל הוא המסר: הוא אומר כוח, שררה, אדנות.
ארדואן לא היה חייב לתת להרצוג את כל החבילה. הנשיא היה בא גם אם הביקור היה מוגדר כפגישת עבודה, בפרופיל נמוך. ארדואן בחר ללכת עד סוף הפרוטוקול, כולל נגינת התקווה בשלג על רקע מטח ירי בן 21 פגזים, כולל ארוחת ערב ממלכתית, כולל סיקור עיתונאי. אם כבר אז כבר. ואולי הוא באמת נואש - נואש לשקם את יחסיו עם ארצות הברית, נואש לבנות לעצמו מעמד מחודש בים התיכון ומזרחה לו, הפעם לא כאדון אלא כשותף.
הבחירה של שני הצדדים בנשיא הרצוג כפותח דלתות, כגשר, מתגלה כבחירה חכמה. הרצוג ידע לתת ביטוי לגודל האירוע בלי למחוק את העבר, ובלי להידרדר לידידות מזויפת או לחנופה. עד כמה שיכולנו לראות, המפגש הונדס היטב.
בתחומים כמו מסחר ותיירות היחסים נמשכו ואפילו שגשגו, למרות הצהרות ארדואן. התחומים שהושבתו היו תיאום מדיני, שיתוף פעולה מודיעיני וצבאי, תעשיות ביטחוניות. כדי לשקם אותם צריך יותר מאשר מפגש אחד, מרשים ורציני ככל שיהיה.