השאלה היא לא אם יהיה עימות נוסף עם חמאס, השאלה היא מתי, ואיך הוא יתנהל. הרי כבר היינו ב"עופרת יצוקה", ב"עמוד ענן", ב"צוק איתן" וב"שומר החומות". חמאס נפגע שוב ושוב, אבל לא הובס. נכון שיש ירידה משמעותית בשיגור רקטות ובלוני תבערה, אבל יכולתו לפגוע בישראל לא נפגעה. זו לא רק יכולת. הוא גם פוגע. הוא מסית. הוא מעודד טרור. וזה לא חשוב אם למבצעים יש שיוך ארגוני כלשהו. הרי קולו של יחיא סינוואר נשמע ברמה. הרי חמאס עומד גם מאחורי המהומות בהר הבית. הרי דגלי חמאס הם שמתנוססים שם ובכל רחבי יהודה ושומרון. כך שהצניחה בשיגור הרקטות חשובה, אבל היא רק חלק מהתמונה.
הבעיה היא שאם ישראל לא תכין את עצמה, אז העימות הבא יהיה תסריט חוזר וידוע מראש של כל העימותים הקודמים. ישראל תפגע ותשמיד. חמאס ישגר רקטות שעולות גרושים וישראל תשגר אין-ספור טילים של כיפת ברזל, שעלות כל אחד מהם כ-50 אלף דולר. בשלבים הראשונים רוב מדינות העולם החופשי יקבלו את התגובה הישראלית בהבנה. ואז יעברו ימים בודדים, כמו במבצעים הקודמים, או יממה אחת בלבד, כמו במבצע לפני שנה – והקמפיין האנטי-ישראלי ייכנס לפעולה. מ"בצלם" ועד "הניו יורק טיימס" תהיה התגייסות כללית שתציג את ישראל כפושעת שבאומות.
מפלס האנטישמיות יעלה. הלחץ הבינלאומי יגבר. מעגל ההפגנות יתרחב וילך. והפעם תהיה תוספת שלא הייתה בפעמים הקודמות. כל בניין שייפגע ברצועת עזה יזכה להשוואה לבניינים שנפגעו באוקראינה. ישראל תהפוך לרוסיה, אף שהפלסטינים נמצאים יותר, הרבה יותר, בצד של איראן ורוסיה. הלחץ הבינלאומי יעשה את שלו. ישראל לא השלימה את המלאכה בעימותים הקודמים. היא לא תשלים אותה בעימות נוסף.
על רקע ההתגרויות החוזרות ונשנות של סינוואר, ועל רקע העובדה שהוא מצליח לחמם את השטח ולדרבן פיגועי טרור, צריך לשקול שוב: האם כדאי להיכנס לעימות כזה, שהתוצאה שלו ידועה מראש? הבטן אומרת כן. הראש צריך לחשוב. אלברט איינשטיין כבר אמר: "טיפשות היא לחזור על אותה פעולה ובכל פעם לצפות לתוצאה אחרת". ניסינו כבר שלוש פעמים. אין טעם לנסות פעם נוספת.
על הרקע הזה עלו בשבוע האחרון קריאות חוזרות ונשנות, לא רק מצד ימין, לבצע סיכול ממוקד לסינוואר. ייתכן שזה אפשרי. האם זה מה שיועיל? גורמי הביטחון, לפי הפרסומים, מתנגדים לחיסול. אפשר להניח שהם יודעים בדיוק מה שכל בר-דעת אמור לדעת: התוצאה, בוודאות גבוהה, תהיה עוד עימות עם החמאס, שאין סיבה נראית לעין שיהיה שונה במשהו מהסבבים הקודמים.
(צילום: שמוליק דודפור)
הכישלון הידוע מראש נובע, בחלקו, מכך שישראל נתפשת ככוח החזק והמדכא, מול חמאס שנתפש כגורם חלש שמצוי תחת המגף הישראלי. מדובר כמובן בשקר. רוב מוחלט של הישראלים יודעים שזה שקר, אבל דעת הקהל בעולם חושבת אחרת. האם אפשר לשנות משהו? בקרב שונאי ישראל הקבועים, ו"ארגוני זכויות" שהפכו לחלק מקמפיין השנאה – המאמץ מיותר.
העניין הוא שיש רבים אחרים. הם לא יודעים. הם לא שונאים. הם נסחפים. זה כולל חלקים מיהדות ארה"ב, שהיא משענת כוח אסטרטגית למדינת ישראל. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותם. וכדי שזה לא יקרה, ישראל חייבת לעשות הרבה יותר לפני שהעימות הבא עם החמאס מגיע. זה אומר לשנות כיוון. זה אומר להציע לחמאס עולם ומלואו: הפסקת הסגר, שיקום, הקמת נמל ימי, ועוד ועוד. כל הטוב הזה תמורת דבר אחד: פירוז הרצועה.
בן-דרור ימיניאנחנו יודעים מראש מה תהיה תשובת חמאס. הרי הקוורטט (ארה"ב, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי) כבר הגיש לו הצעה דומה. גם האיחוד האירופי, בנפרד, הגיש הצעה דומה. התשובה הייתה שלילית. בין בנייה ורווחה להרס וחורבן – חמאס מעדיף את האופציה השנייה. אז מדוע להגיש הצעה שכבר נדחתה? משום שספק אם יש חצי אחוז מקרב אלה שאינם שונאי ישראל שיודעים על ההצעה. וכדי שההצעה תהיה ידועה, ותחדור לתודעה, יש צורך בהרבה יותר. ישראל אף פעם לא עשתה את המאמץ הזה, שלא יעלה לה כלום.
העימות בין ישראל לחמאס מתנהל בשתי חזיתות. הצבאית והתודעתית. זה לא חשוב כמה ישראל חזקה בחזית הראשונה, בסופו של דבר היא נכנעת ומקפלת את הזנב בגלל החזית השנייה. מה עוד צריך לקרות כדי שראשי המדינה יפנימו את תודעת החזית הכפולה? ובעיקר – מה יש להם להפסיד? זה לא שהצעה דרמטית מצד ישראל תשבית את המחאה נגד ישראל. ממש לא. אבל היא תחליש אותה. ובעידן החזית הכפולה – יש לעניין חשיבות אדירה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
