מי שקרא את רב המכר "איך לנצח מגפה" יודע מה ראש הממשלה חושב על משרד הבריאות. כמעט שאין עלבון שנפתלי בנט לא הטיח במערכת: מסורבלת, מיושנת, לא כשירה לנהל אירוע כזה ואף נלחמת לשמר את כוחה על חשבון טובת המאבק בקורונה. למעשה, העקיצה שהשמיע מעל במת האו"ם נגד ה"רופאים" (סליחה, המתקרנפים למיניהם בכלל שמעו אמירה כללית ולא מתקפה על הדרג המקצועי) היא מהפעמים היחידות שבהן בנט מיישם נדבך מהמניפסט שלו.
אלא שהזמן, המקום והמעמד הפכו את העקיצה של בנט לפדיחה מדינית וסערה פוליטית מיותרת, שהשכיחה כליל את הפריים המנהיגותי המיוחל (גם כן מטרה) ובוודאי את מה שחשוב באמת – הרגע הדרמטי במרוץ הגרעין של איראן. בהנחה שאפילו הדמות שמגלם ערן זרחוביץ' ב"ארץ נהדרת" לא הייתה נוהגת בילדותיות כזאת על רקע גחמה (אם כי לאור התנהלות לשכת בנט, אין מה לפסול את האפשרות), מתבקש לשאול: מה בנט רוצה? מה הוא מבקש להשיג? במה זה עזר לו?
הטענה הבסיסית גורסת שבנט מקבל נתונים על בלימת הגל הרביעי והתנקזותו לכמה יישובים ערביים ולציבור הבלתי מחוסנים. מכאן שהוא מתקרב לתמונת ניצחון לכאורה: צמצום נזקי התחלואה כשהמשק פתוח לגמרי. מספר המתים הגבוה נספג הן בשל המסגור של "גל הבלתי המחוסנים" וגם, יש להודות, בגלל שינוי בגישה של חלק ניכר מהתקשורת.
כדי להדגיש עד כמה הוא האב הטוב והמיטיב, עליו לסמן איום. ממש כמו שהיה עם "הקרן החדשה", הפרקליט הצבאי הראשי והספר "גדר חיה". בנט מנסה לאותת לקהל שרק לו אכפת
אולם זה רק תיאור חלקי של המצב. מה שבנט בעצם רוצה, ויותר מזה צריך, זה מה שאין לו: בייס. התיעוב כלפיו באגפים נרחבים של הימין לא רק שאינו דועך, אלא רק מקבל יותר בוסטרים ממה ש"פייזר" אי פעם תצליח לייצר. המרכז והשמאל ממילא לא התכוונו להצביע לו: הם מורחים אותו בדבש עד הרוטציה.
בינתיים בנט מגלה שסגנון יו"ר הדירקטוריון שלו שווה מחמאות אצל הפרשנים, אבל לא הישרדות פוליטית. ודווקא אחרי שיעבור התקציב, כביכול המשוכה הגבוהה מכולן, הברווז הצולע עשוי להפוך לברווז בתנור. לכן נדמה שבנט החליט לזנק על ציבור שאולי ירגיש אסיר תודה: עצמאים, בעלי עסקים והורים שאיכשהו ילדיהם התחמקו מבידוד והמשיכו ללמוד. האפיון שלהם לא נקבע לפי עוצמת הרגשות לבנימין נתניהו, מערכת המשפט או הכיבוש. רק ארבע מילים שבנט מכיר היטב: לא פרנסה – לא מעניין.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס וכדי להדגיש עד כמה בנט הוא האב הטוב והמיטיב, עליו לסמן איום. ממש כמו שהיה עם "הקרן החדשה", הפרקליט הצבאי הראשי ("מפחדים מהפצ"ר יותר מסינוואר") או אפילו הספר "גדר חיה". כשבנט מתייצב מול הדרג המקצועי, דווקא באו"ם (הכי "בצלם" מצידו), הוא מנסה לאותת לאותו קהל, שרק לו אכפת מרווחתו ומכבודו של המעמד העובד. והוא, בתמורה, צריך לראות כמה הוא מוכן לסכן עבורם ולשכוח כיצד הוקמה הממשלה הנוכחית.
עניינית, לבנט יש את המנדט לקבל החלטות בניגוד לדרג המקצועי. בנושא המאבק בקורונה ייתכן שהוא אפילו צודק. אבל מי שנשבע להציג אלטרנטיבה לנתניהו הוכיח: במרדף אחרי החמצן של כל פוליטיקאי, הוא לא יהסס לנהוג בדיוק כמו קודמו.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
