לדה-לגיטימציה שעשה בנימין נתניהו למערכת המשפט בשנים האחרונות - אין כמוהו לדעת שבסיס קיומה הוא האמון הציבורי – יש שלוש קומות: הראשונה - טענה עקרונית לחפות (אין ולא יהיה כלום כי לא היה כלום). השנייה היא הטענה שמערכת המשפט על כלל מרכיביה מושחתת ורודפת אותו ממניעים פוליטיים. והשלישית – זו לא רק רדיפה אישית שלו, אלא רדיפה של כל הימין הפוליטי באמצעותו. רוצה לומר, לא מדובר פה בבעיה אישית שלו, אלא בבעיה כלל-אזרחית.
לפי הנרטיב שמשרטט נתניהו, מערכת אכיפת החוק, שולחיה ושלוחיה לא מצליחים בבחירות, אז הם מפעילים את כוחם המשפטי: תופרים תיקים ומגישים כתבי אישום מומצאים. זו מלחמה בין טובים לרעים. בני אור ובני חושך. צדיקים מול מושחתים. ובמלחמה הזו, הטוב (הציבור, או "העם", שיודע מה הוא רוצה) חייב להביס את הרע (הפקידים המושחתים, שומרי הסף והעיתונאים שחברו אליהם בניסיון לכפות על העם מציאות בניגוד לרצונו). הדה-לגיטימציה השיטתית נועדה מלכתחילה, ולא רק בדיעבד, לפעור תהום בלתי ניתנת לגישור בין הציבור לבין מערכת המשפט שלו.
ואז הגיע דודו לניאדו, מורשע בפלילים שביקש להתמודד ברשימת הליכוד לכנסת ושעד לפני כמה שבועות הציבור הרחב לא הכיר. אבל נתניהו נזעק. המתמטיקה מבחינתו הייתה פשוטה: מורשע בפלילים ברשימה עלול להרחיק מצביעי ימין ממלכתיים מהליכוד, ובכך לפגוע בסיכוי להרכיב את הממשלה הבאה. אז נתניהו הפעיל את כל כובד משקלו כדי שהאיש לא ייבחר. לאחר שבית הדין של הליכוד הפך את החלטת ועדת הבחירות של הליכוד וקבע ש"יש מניעה משפטית לפסול מועמד מחמת הרשעות שעברה עליהן תקופת ההתיישנות", נתניהו הורה לעתור לבית המשפט המחוזי כדי להפוך את ההחלטה.
הו, האירוניה. הנרדף על ידי מערכת המשפט הפך לרודף תוך שהוא מגייס לעזרתו את אותה מערכת משפט. הנרדף על יד שומרי הסף – אותם בני חושך מושחתים שתפרו לו תיקים כדי למנוע ממנו להיבחר ולהפיל כך את הימין מהשלטון - הפך לשומר סף בעצמו, שלא רק מונע מאדם להתמודד בבחירות פנימיות במפלגה, אלא כופה את האינטרס שלו על ציבור הבוחרים באמצעות אותה מערכת משפט.
פתאום לא יעלה על הדעת ש"העם" יחליט כרצונו. פתאום יש סטנדרטים ורצון "העם" הוא לא חזות הכל. פתאום "העם" לא מספיק נבון ואינטליגנטי. פתאום זה לא ראוי שאדם שהורשע בפלילים ייבחר. פתאום יש לגייס את מערכת המשפט כדי שתחליט במקום "העם". ואם צריך, אז גם לחסום את "העם".
שי פרננדסצילום: שירה פרננדסאבל האמת היא שאין שום סטנדרטים מלבד אחד: הסיכוי של נתניהו להרכיב את הממשלה הבאה. כל מה שעלול לצמצם את הסיכוי הזה - אאוט, וכל מה שמגדיל אותו - אין. זאת המשוואה היחידה. לניאדו לא הורחק כי לנתניהו או לליכוד הייתה בעיה עקרונית, מוסרית או חינוכית עם זה שח"כ יהיה מורשע בפלילים. נתניהו הרחיק את לניאדו רק כי הוא נתפס כמי שעלול להרתיע מצביעים פוטנציאליים. נתניהו לא יכול היה להרשות לעצמו פגיעה שכזו מצד "העם", אז הוא עבר לרגע לצד של הרעים, שנואי נפשו, וגייס (באמצעות מי שניסח את העתירה), רטוריקה נורמטיבית שלפיה לא ייתכן ולא יעלה על הדעת, ו"הרשימה חייבת להיות איכותית ומצוינת".
המקרה של לניאדו היה עלול לסבך את נתניהו. בחסות בית המשפט הוא חמק ממנו, אבל לא בלי להביך את עצמו, ולו לכמה רגעים, כשומר סף, כמי שמתייצב בצד של מערכת המשפט והעקרונות הממלכתיים הנורמטיביים מול ונגד הציבור, כמי שאין לו בעיה להתנהל באופן הפוך ב-180 מעלות מהתזות שהוא עצמו מבקש לקדם כל עוד זה לטובת האינטרס הפרטי שלו. קוראים לזה צביעות?
- שי פרננדס הוא אקדמאי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
