שנה חלפה מאז שפגשתי את הילה באחת מהסמטאות החשוכות והאפלות בדרום תל אביב, אלו שרוב האנשים משתדלים לא לדרוך בהן. נפגשנו בתחנת אוטובוס נטושה, שם היא תיכננה להעביר את הלילה. היא סיפרה לי שהייתה רואה את אמא שלה מזריקה לעצמה סמים מאז שהייתה בת ארבע. "אני לא מכירה עולם אחר. בתור ילדה זה היה נראה לי נורמטיבי, לא חשבתי שאני אגדל להיות משהו אחר, תמיד רציתי להיות כמו אמא".
הילה עבדה בזנות והייתה מכורה לסמים קשים שגרמו לגופה הקטן לזוז בלי שליטה. העיניים שלה התגלגלו לאחור, אבל מילותיה היו חדות כמו תער. "החיים בזנות קשים", תיארה. "אני סופגת אלימות, איומים. מה שיעזור לי בשלב הזה זו משפחה טובה שתיקח אותי מפה, אחרת אני בחיים לא אצליח לצאת. הייתי רוצה שיהיה לי מקום לישון, שימצאו לי מקום עבודה, שגרת יום".
חודשיים לאחר שנפגשנו הילה נפטרה ממנת יתר באחת מאותן סמטאות חשוכות, שעבורה היו הדבר הכי קרוב לבית בשלוש השנים שקדמו למותה. היא הייתה בסך הכל בת 21. הסיפור שלה נגע בי במיוחד, בין היתר כי הוא מצביע על כל התחנות שעברה בדרך ושכשלו מלהציל אותה. ממערכת החינוך שליוותה אותה בתור ילדה, למערכת הרווחה, למערכת הבריאות – היא הייתה אישה צעירה שהחיים הסלילו אותה להפוך לעוד הוכחה טראגית לכך שהמענים כיום אינם מותאמים או מספיקים כדי לסייע ולשקם בחורות צעירות במצבה.
כמעט שנה לאחר מותה חזרתי לאותן סמטאות עצובות בדרום תל אביב, כדי לגלות לצערי ששום דבר לא השתנה. את הכתבה הזו אני מבקשת להקדיש להילה, ולהשמיע שוב את קולה, כמו גם את קולם של אלפי דרי רחוב שלא רואים אופק, ויותר מהכל – מרגישים שקופים.
מעגל הגיהינום
הם רגילים להרגיש סלידה, כמו מטרד חברתי. מאות, לפעמים אלפי אנשים צועדים מסביבם בכל יום, אבל מעטים הם אלו ש"מעיזים" להסתכל להם בעיניים, ומביעים כלפיהם קצת חמלה. אלפי דרי רחוב חיים ברחבי הארץ וכבר שנים שהמספרים לא יורדים, להפך. רבים מהם מתמודדים עם בדידות תהומית, מחלות נפש, התמכרות לסמים ומחלות כרוניות. הם זקוקים לסיוע, אך המענים דלים ולא מותאמים למצבם, ודרי הרחוב מוצאים את עצמם תקועים בתוך מעגל שהוא לא פחות מגיהינום – בלי אופק. מיום ליום, הם מאבדים את האמון בעצמם וביכולת שלהם לנהל חיים אחרים, "נורמטיביים". עם זאת, גם במערכת ובחברה שלנו שנוטה לשכוח - אף אחד לא בוחר בחיים האלה.
באחד הרחובות אנחנו פוגשים על כיסא גלגלים באמצע הכביש את אילנה (כל השמות בכתבה בדויים), אישה בת 40 שכבר כמה שנים חיה ברחובות ומתמודדת עם התמכרות קשה לסמים. לפני שנה אילנה עברה תאונת דרכים קשה ומאז היא לא יכולה ללכת. היא נאלצת להעביר את חיי הרחוב, הקשים גם ככה, עם המוגבלות ובבדידות נוראית. המראה שלה, בהכרה מעורפלת, יושבת על כיסא גלגלים באמצע הכביש, קשה לעיכול. כשהייתה בבית חולים, זו הייתה הזדמנות טובה לחזק את האמון שלה במערכת, להושיט לה יד ולעזור לה להשתקם. אבל זה לא קרה, ומאז היא מסרבת לסיוע מכל מסגרת טיפולית שמוצעת לה.
10 צפייה בגלריה
"בין 68% ל-70% מדרי הרחוב מכורים לחומרים פסיכוטיים – סמים, אלכוהול, או גם וגם"
(צילום: שאול גולן)
"ההערכה היא שבין 68% ל-70% מדרי הרחוב מכורים לחומרים פסיכוטיים – סמים, אלכוהול, או גם וגם, ויש אזורים שבהם זה 100%, מסביר יואב בן ארצי, לשעבר מנהל תחום התמכרויות, דרי רחוב, שיקום האסיר ונשים בזנות בעיריית תל אביב. "יש כאן עניין של זמינות ושל צורך רגשי. החיים ברחוב קשים מאוד. כדי להקהות את הקושי ולהתנתק מהחוויה הרגשית שמלווה את החיים ברחוב אתה חייב משהו שיעזור לך, איזשהו חומר".
שלומי רביבו, המנהל הארצי של תוכנית יזהר, מוסיף כי "זה סיפור ביצה ותרנגולת. אתה אף פעם לא יודע מה היה לפני, אם בגלל הסמים הוא הגיע לרחוב או הפוך". יזהר היא תוכנית ממשלתית הפועלת במסגרת האגודה לבריאות הציבור ומטעם משרד הבריאות והרשות לביטחון קהילתי, והיא עובדת על עקרון מזעור נזקים. "במקרים רבים אוכלוסיות קצה מתקשות להיות בטיפול רציף. זה יכול להיות בגלל שהם מתקשים להחזיק טיפול או בגלל שניסו כבר 200 פעמים ולא הצליחו, אז הם מיואשים".
רביבו ציין כי "בזמן הזה שדרי הרחוב לא מטופלים, שהם לא נמצאים במוסד גמילה או במוסד שיקומי טיפולי כזה או אחר, הם נמצאים הרבה פעמים או ברחוב או במקום שלא אני ולא את נוכל לקרוא לו בית. בזמן הזה נגרמים להם המון נזקים, ולא רק להם – גם לחברה. אדם שסובל מהתמכרות צריך כל כמה שעות להזריק, ואם לא אז הוא חווה תופעות פיזיולוגיות קשות וכואבות - מה שנקרא "קריז", תסמונת גמילה. בזמן הזה כל הבלוטות בגוף מפרישות את כל הנוזלים האפשריים, חווים כאבי שרירים, אי-שקט. זו תופעה נוראית שאף אחד לא רוצה לחוות, ולכן כשאדם רוצה להזריק ואין לו מזרק חדש אז הוא פשוט ייקח מהרצפה או מחבר, מזרק שהוא השתמש בו בעבר. כך הם נדבקים ומדביקים במחלות וזיהומים".
10 צפייה בגלריה
למרות שאלפי דרי רחוב סובלים מהתמכרויות, רק מאות מקבלים טיפול בכל שנה
(צילום: שאול גולן)
כדי לצמצם תחלואה בקרב דרי הרחוב, במסגרת תוכנית יזהר מחלקים להם מזרקים חדשים, אבל לא רק. "אם תשאלי את רוב האנשים למה הם מגיעים לפה הם לא יגידו לך 'בגלל המזרקים', הם יגידו שפה הם מרגישים בני אדם. הם מגיעים, מקבלים חיבוק, חיוך, ומה שיקרה מהרגע הזה זו בחירה שלהם. אנחנו משקיעים פה המון בשימור והצלה של צלם אנוש. יש פה מקלחות, בגדים, סנדוויצ'ים ואנשים לדבר איתם. הם באים לפה כדי להרגיש בני אדם".
למרות חשיבותו של השירות, המרכז פתוח כיום רק שלושה ימים בשבוע, למשך ארבע שעות בכל פעם. סגנית ראש העיר תל אביב והממונה על השירותים החברתיים, חן אריאלי, תיארה את יזהר כ"פרויקט מבורך של צמצום נזקים", וציינה כי הוא השירות היחיד מסוגו שמופעל כיום, פרט לתחנות המתדון (תחנות לחלוקת תחליף סם). אריאלי מסבירה כי "הפרויקט מופעל על ידי המדינה, אבל הוא לא עודכן. ההיקפים גדולים הרבה יותר מימי ההפעלה, וחבל שאין לזה שום עדכון בהתאם לבעיות בשטח. הם מתקשים במימון של דברים בסיסיים כמו אוכל, ומתבססים על תרומות. מדובר באוכלוסיות שהמדינה צריכה להגן עליהן ולתת להן מענים, וזה לא הגיוני שבתוכנית שהמדינה מפעילה בעצמה יש צורך כזה מסיבי בגיוס תרומות".
הפערים אכן גדולים: על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, למרות שאלפי דרי רחוב סובלים מהתמכרויות, רק מאות מקבלים טיפול בכל שנה. בשנת 2020 למשל, באשפוזיות לגמילה פיזית (detox) מסמים ומאלכוהול טופלו רק 617 דרי רחוב. במרכזים לטיפול תרופתי ממושך למכורים לאופיאטים טופלו 290 דרי רחוב. במקביל, בתוכנית יזהר למזעור נזקי סמים, להערכת המשרד מדי שנה מטופלים כ-250 עד 280 דרי רחוב, ובנוסף עשרות מהם נפגשים ברחובות עם הצוות.
לחברה יש אחריות
בשעת ערב מאוחרת אנחנו מגיעים לגינת משחקים. אין מראה סוריאליסטי ומטריד יותר מילדים שמשחקים במתקנים ברקע מזרנים שעליהם אנשים מסניפים ומזריקים סמים לאור יום, ועסקאות סמים נעשות באין מפריע. "זה הידרדר, זה לא היה ככה", מדגיש בן ארצי. "יש החמרה גם בהיקף האנשים ששכובים פה על הרצפה וגם במצבם. בעבר היה מדובר בשניים-שלושה אנשים, והם היו יותר מתפקדים. במצב כיום 100% מדרי הרחוב בנווה שאנן מכורים לחומרים פסיכו-אקטיביים. סוגי הסמים השתנו לאורך השנים ומשתנים כל הזמן. לכן חייב להיות שילוב של אלמנט טיפולי ושל עבודת משטרה - ככל שתהיה יותר אכיפה אז לא תהיה ברירה ויותר יפנו לגמילה".
אריאלי הוסיפה כי "חייבים לקחת את המשטרה כשותפים למהלך, והפתרון חייב להיות שונה מאוד מכל פתרון שמוצע כרגע. צריך תפיסה הוליסטית - הסתכלות על הבעיה מכלל הזוויות שלה, ולא רק מצד אחד – בעיית הדיור, בעיית ההתמכרות או בעיית התחלואה. כל זרועות המדינה והרשויות הרלוונטיות צריכות לעבוד יחד כדי להביא את הפתרונות הטובים ביותר. אנחנו כשלנו לתת מענים הולמים, ולכן יש היום אנשים ברחוב". היא הדגישה כי :"אני לא מקבלת את העובדה שיש אנשים שבוחרים את המצב הזה. כשאתם רואים דר רחוב, לנו כחברה יש אחריות על זה שהוא נמצא שם. החורים במסננת היו גדולים מדי, משהו במענים בדרך לא היה מדויק והוא הגיע עד לרחוב".
רועי (35) הוא אחד מאלה שנפלו ב"חורי המסננת הגדולים מדי", כפי שמתארת אריאלי. כבר שנים ארוכות שהוא מתמודד עם התמכרות לסמים, ועבר לא מעט ניסיונות גמילה, אבל ממשיך להיפלט ממקום אחר מקום. אנחנו פוגשים אותו יממה לאחר שהשתחרר מבית חולים, מלא במוטיבציה להיגמל. "אני חייב להיכנס למלכישוע (כפר שיקום לנפגעי סמים, אלכוהול והתמכרויות)", אמר.
איפה אתה ישן הלילה?
"באיזה מקום. לא יודע, גירשו אותי מהגגון. אני חייב להיכנס למלכישוע כמה שיותר מהר ואז ישירות לקהילה. אני חייב את זה לעצמי, אני מאוד עייף".
אפס אמון במערכת
משה (60) חי ברחוב כבר 14 שנים. גם הוא היה בגמילה כבר יותר פעמים ממה שהוא יכול לזכור. בחייו הקודמים היו לו דירה, עבודה ומשפחה מתפקדת, אבל מצבו הנפשי הידרדר ואיתו ההתמכרות, ומאז הוא חי כאן. גילת (37) חיה ברחוב כבר ארבע שנים. יש לה משפחה מתפקדת והיא בקשר יומיומי איתה, אבל במענים הקיימים, היא לא מצליחה להיגמל ולחזור לנהל אורך חיים נורמטיבי.
"אין כמעט מקרים של דרות רחוב ללא התמכרות", מוסיפה אריאלי. "מדובר באוכלוסיות שאין להן פה, הן לא הולכות לתקשורת, הן לא מצביעות בבחירות, הן לא מתארגנות לקבוצות כוח – הן שקופות ואין להן לובי שיקדם פתרונות לבעיות המרכזיות בטיפול בהן. אומרים שאין תקציב – אבל כרגע המדינה משקיעה מיליארדים של שקלים בפתרונות בשיטת טלאי על טלאי".
אריאלי הוסיפה כי "האופק לא אופטימי. המספרים לא יורדים. יש נגישות מאוד גדולה לסמים, וכרגע למשל הסם הכי נפוץ ברחוב זה מדבקות נגד כאבים שרופא משפחה יכול לרשום".
