כ-200 מתנדבי זק"א התנדבו במחנה שורה ברמלה, שאליו הועברו כ-1,200 גופות בימים שאחרי 7 באוקטובר. אלי תורג'מן (39), אב לחמישה, היה אחד מהם. הוא הגיע לשורה כבר במוצאי שבת של 7 באוקטובר, והמשיך אחר כך גם למכון לרפואה משפטית. הוא מתנדב כבר יותר מעשור בזק"א, ובמסגרת תפקידו כבר ראה זוועות קשות. גם באסון מירון הוא היה. המראה של גופות לא זר לו. ובכל זאת, ב-7 באוקטובר זה היה אחרת.
"לצערי הרב הייתי בלא מעט אירועים, ביניהם אסון מירון, שם טיפלתי בכל 45 הגופות. אפשר לומר שראיתי דבר אחד או שניים בחיי. הייתי חלק מצוותים שטיפלו בכל סוגי המוות הטבעיים והבלתי טבעיים. זירות פשע, תאונות דרכים, פיגועים. בין היתר טיפלתי בעשרות אם לא מאות ילדים. אבל שום דבר לא דומה למה שראיתי אחרי הטבח.
"אף פעם לא ראינו דבר כזה, גם מבחינת כמות וגם מבחינת צורה. אני חושב שהדבר שהכי כאב לי שם הייתה ההשפלה, המצב של הגופות. גופות קשורות, שרופות, קטועות איברים, ילדים. אנחנו אלו שפתחו את השקים ונחשפנו לזה ראשונים. לראות מסה כל כך גדולה ואכזרית, זה משהו ששבר אותנו.
"הייתי במחנה באופן מסיבי בשבוע הראשון, לאחר מכן ירדנו לדרום ליומיים, לאסוף, ואז עברתי למכון לרפואה משפטית, לשם הגיעו המקרים הקשים, גופות שלא הצליחו לזהות באמת. אלו דברים שאי-אפשר לתאר. מדי פעם הייתי חוזר לשורה לתגבר. הייתי מסיים במכון בתשע בערב, נוסע לשורה ונשאר שם עד שתיים-שלוש לפנות בוקר, וחוזר למכון בשבע בבוקר.
"את הבוקס בבטן הרציני קיבלנו בבוקר הראשון כשיצאנו מהמחנה, ואז ראינו את המשפחות. כמויות של משפחות בהיסטריה וצעקות. זה היה קשה, אבל זה גם מה שדחף אותנו, זה מה שנתן לנו את הכוח להמשיך, לתת ולתרום. וזה גם מה שהחזיק אותנו על הרגליים. הבנו באותו רגע שזה להיות או לחדול ופשוט נכנסנו לאוטומט. זו הייתה שליחות עבורנו לתת למשפחות תשובות כמה שיותר מהר ולאפשר להן להביא את היקרים להן לקבורה. בנוסף, ידענו שלא ידעו כמה חטופים יש עד שלא נסיים את העבודה, וזה גם גרם לנו לעבוד במהירות ובמשמרות כפולות, מכופלות ומשולשות.
"יש אנשים בשדה הקרב, יש אנשים בבתי חולים ויש אותנו, כל אחד עושה את העבודה שלו. זה לא משהו שכולם מסוגלים לעשות"
"הייתה פסיקה של הרבנים שאפשרה לנו להמשיך לעבוד גם בסופי שבוע ולחלל שבת, שכחרדי זה היה לי מאוד קשה. עבדנו מסביב לשעון. היינו מגיעים בלילות הביתה, מכניסים את הבגדים שהיו מגואלים בדם להרתחה, נכנסים לישון לכמה שעות בודדות וממשיכים. הריח היה קשה מאוד, אני בחיים לא אשכח אותו.
"אי-אפשר לטפל בכל כך הרבה גופות ולהישאר בן אדם. יש אנשים שחשופים לשמות, אנחנו חשופים גם לדמויות. זה מלווה אותנו עד היום, זה לא נגמר, אנחנו עדיין שם, חווים את זה כל פעם מחדש. רואים את הדמויות, מריחים את הריח. אני תמיד אומר לחברים מזק"א – מי שאומר שהוא לא נפגע מזה, הוא שקרן. אי-אפשר להיחשף לכזו כמות ולכזו אכזריות מבלי להיפגע. אי-אפשר. זה קשה, במיוחד בגלל שאנחנו עדיין במלחמה. בכל פעם שמדברים על החטופים, או מודיעים על עוד חייל שנהרג, זה מחזיר אותך בחזרה ל־7 באוקטובר.
"אני מתנדב במכון לרפואה משפטית עד היום. איך יש לי את הכוח להמשיך? כי זו המדינה שלי. זה מה שאני יכול לתת, וכשמישהו אחר ירצה להחליף אותי, אני אשמח. אבל כל עוד לא יהיו לנו מחליפים, נמשיך לעשות את זה. יש אנשים בשדה הקרב, יש אנשים בבתי חולים ויש אותנו, כל אחד עושה את העבודה שלו. זה לא משהו שכולם מסוגלים לעשות, והקב"ה נתן לי את הכוח לעשות את זה. זו השליחות שלי וזה מה שאני צריך לעשות".
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
