30 ימים חלפו מאז שמשפחת נאוטרה קיבלה את הבשורה הנוראה. הבן, קצין צה"ל סרן עומר נאוטרה (22), נהרג בעת מילוי תפקידו ב-7 באוקטובר, ומאז הוא נמנה עם 100 החטופים שעדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה. מיד לאחר שעלה החשש כי עומר נחטף, ההורים אורנה ורונן נאבקו על חזרת בנם. הם נאמו מעל לכל במה אפשרית, נפגשו עם מנהיגים ישראלים, אמריקנים וממקומות נוספים ברחבי העולם, ושלחו לעומר מסרים של חיזוק. "האתוס הישראלי הוא שאנחנו דואגים אחד לשני בסכנה גדולה", אמר היום (ראשון) רונן ל-ynet על-רקע הדיווחים שלפיהם חלה התקדמות במשא ומתן לעסקת חטופים.
מותו של עומר, מפקד טנק בגדוד 77 שבחטיבה 7, נקבע על-ידי הרב הצבאי הראשי לאחר בחינה של כלל הממצאים ועל בסיס מידע מהימן. הוא נולד וגדל בלונג-איילנד ארצות הברית, והגיע ארצה כחייל בודד על מנת להתגייס. ב-7 באוקטובר הוא נחטף לצד חבריו לטנק, נמרוד כהן התותחן, שקד דהן ז"ל נהג הטנק, ועוז דניאל ז"ל הטען-קשר, בעת שפיקד על הצוות במוצב "הבית הלבן". הארבעה היו בטנק מספר 3, שהצילום של המחבלים הצוהלים סביבו בעודו בוער הפך לאחד מסמלי יום הטבח. גם נמרוד כהן נחטף לעזה.
"אחרי שבמשך 422 ימים נלחמנו, מתוך תחושה ומחשבה ואמונה שעומר בחיים ושאנחנו רוצים להביא אותו בחיים, קיבלנו דפיקה על הדלת שלנו בניו יורק", שחזר האב רונן. "בדלת היו הקצין שמלווה אותנו מהארץ ושגריר ארצות הברית בישראל. הם מודיעים לנו שעומר, לפי ממצאים חדשים, לא בחיים. זאת תחושה של בלון גדול ונפוח שמתפוצץ בפנים. צריך לדעת איך להתמודד ולקבל מלא החלטות, אי אפשר להיות מוכנים לזה".
באותו הרגע אין להורים של עומר רגע להתאבל. אנשי המשלחת דוחקים בהם לבשר למשפחה בישראל, פן השמועות יקדימו אותם. במקביל מתחילות שאלות טקסי האבל, איך יושבים שבעה במקרה שבו אין גופה. "היינו בשוק, את רוצה לברוח מהבשורה הזאת, את ממש לא רוצה להתמודד איתה, ואת חייבת", מספרת אורנה. "במציאות המטורללת הזאת בעצם, חיצונית, לא השתנה כלום. לא החזירו את עומר, עומר עדיין במקום לא ידוע בעזה, אין לנו אותו. אין קבר, אין לוויה, מה את עושה?".
האם הוסיפה: "קיבלנו החלטה שאנחנו נשב שבעה. אבל נמשיך להילחם. ואז באה ההחלטה במציאות המורכבת עוד יותר שלנו, שהיא מתפרסת על פני שתי יבשות בעצם. איפה יושבים שבעה? החלטנו לפצל את השבעה ולשבת גם בניו יורק וגם בישראל. בשנה האחרונה, מאז שקיבלנו את הבשורה על זה שעומר חטוף, ניהלנו מאבק מאוד מאוד מאוד אינטנסיבי, ובדרך שלנו במאבק הזה, התגייסו סביבנו כל הקהילה היהודית בארה"ב וגם קהילות אחרות, ובעצם ביקשו מאיתנו, בבקשה, תשבו שבעה גם בניו יורק, כי כל כך הרבה אנשים רוצים לבוא ולנחם אתכם. וכך היה באמת".
"הדגל ירד לחצי התורן"
אלפי בני אדם הגיעו לנחם את ההורים. "החלטנו לשבת בבית כנסת, במרכז הקהילה", מספר רונן. "הגענו ביום הראשון והיינו בשוק. בכניסה חיכו מאות שוטרים וסוסים רכובים, לפי פרוטוקול הכבוד שנותנים לחייל או שוטר שנופלים במילוי תפקידם בארצות הברית. הדגל ירד לחצי התורן, המושלת הגיעה וישבה איתנו. הייתה דקה דומייה בקונגרס, ומאות אנשים בכל יום שעמדו בתורים ארוכים ורק חיכו לבוא וללחוץ לנו את היד, להציע לנו 30 שניות של נחמה".
רונן הוסיף על המעמד המרגש: "הבנו שעומר הוא כבר לא רק הילד שלנו, הוא בעצם איזשהו סמל של הקרבה והתמיכה של הקהילה היהודית בישראל, את האהבה לישראל, את ההקרבה והגבורה שעומר הראה, והסימבוליות שהוא הפך עם החודשים האלה לתוך המאבק שלנו. הרגשנו שנתנו לקהילה מקום להראות את הכאב ואת האבל, את הפצע הפתוח שהחטופים מהווים עבור כל עם ישראל, גם בארץ וגם בחו"ל".
עומר התחנך בניו יורק בתנועה הקונסרבטיבית, ולימים הפך גם לנשיאה באזור. הוא אהב את ישראל בכל ליבו, ובחר לעלות לארץ בגלל ציונות אמיתית. קודם לשנת מכינה בכפר הנשיא, ולאחר מכן להישאר בישראל ולשרת כלוחם וכמפקד בחיל השריון. לדברי אורנה, "עומר בן אדם מאוד חברותי, בשבעה ובכל התקופה הזאת אנשים סיפרו לנו איך הוא השפיע עליהם, על החיים שלהם, איך הוא שינה אותם. הוא גם עשה המון בהסברה לישראל, הוא היה מדבר על המדינה באהבה אמיתית, עמוקה. הוא היה אומר 'תנו לי לדבר על חברה שלי, ישראל'".
רונן המשיך: "הבן שלנו לא היה חייב להתגייס. הוא עשה זאת מציונות טהורה, מתוך אהבת ישראל ומתוך היצמדות לערכים של ערבות הדדית, שאנחנו דואגים אחד לשני, וכל הקהילה היהודית בארצות הברית בוכייה על עומר ועל כל מה שקורה בארץ, כולם בהזדהות מלאה. הפצע הזה של החטופים חייב להירפא. והדרך לרפא את זה, היא בחזרה מלאה של כולם בעסקה קצרה, בהודעה שהגענו לסיומה של המלחמה, להמשיך הלאה. לשקם את החברה, לעשות ועדת חקירה אמיתית, שתביא את המסקנות ותעשה תיקונים.
"אנחנו עדיין לא קיבלנו תחקיר רציני על מה שקרה בטנק של הבן שלנו רק לפני כמה שבועות שמענו את הקלטת הקשר. שמענו את הבן שלנו קורא לעזרה, מבקש שיבואו לחלץ את החייל שלו, שנהרג שם, ועזרה לא הגיעה. הצוות נחנק, עומר ביקש מהם לנשום דרך פתחי האוורור, בזמן שהוא המשיך להתחנן לעזרה. ואנחנו 15 חודשים אחרי עדיין נאבקים להחזיר אותו הביתה. עד מתי?".
משפחת נאוטרה הישראלית-אמריקנית מנהלת את המאבק בשתי יבשות ומול שתי הנהגות, שלעיתים נראה כי הפערים ביניהן גדולים. לדברי אורנה, "אנחנו למעשה רואים את זה כל השנה האחרונה, בכל מיני נקודות בזמן שנפגשנו עם שרים או ראש הממשלה בעצמו. המסרים שאנחנו מקבלים הם שהתנאים לא בשלים לעסקה, שיש עוד עשייה, שצה"ל צריך להשיג הישגים, ואני חושבת שעברנו הרבה בחמש עשרה החודשים האלה, וצה"ל השיג הרבה הישגים. והמציאות השתנתה, ועדיין הם לא כאן. כשטראמפ נבחר חשבנו שיש מומנטום, והזמן עובר, וזה לא קורה. זה מדאיג, זה מתסכל. תחושת הדחיפות היא שהכול היה צריך להיות מזמן, אבל עדיין לא קרה כלום".
רונן: "אנחנו חלק ממאבק וחלק מסיפור. וברור לנו לגמרי שיש לנו תפקיד, מהיום הראשון הבנו את זה, לשמור על נושא החטופים בארצות הברית בשיח הא-פוליטי זה אולי אחד הנושאים היחידים שמחבר בין הדמוקרטים לרפובליקנים. כשהנשיא טראמפ נבחר, הבנו שאנחנו צריכים לדחוף שהנושא של החטופים לא יחכה לכניסתו לתפקיד, אלא שהצוותים יעבדו על זה ביחד מראש.
"באמת הייתה פגישה בין טראמפ לנשיא ביידן, אנחנו נפגשנו כמה שעות אחרי זה עם הנשיא ביידן בבית הלבן והוא עדכן אותנו בדברים. בנר ראשון של חנוכה נפגשנו עם נתניהו, והחלטנו לחזק אותו. להביא את הכאב הציבורי שאנחנו הרגשנו בשבעה, ולהגיד לו זה הזמן. אומרים שהתנאים הבשילו, יבשילו, מבשילים. אתם יודעים מה קורה לפרי שמבשיל יותר מדי? הוא נופל".
אביו של עומר סיכם: "זה מדאיג, כי יכול להיות מאוד מצב שחלק מהחטופים החיים לא יחזרו בחיים, וחלק מהחללים לא יחזרו לחיק משפחותיהם ולא תהיה להם קבורה בארץ ישראל, וזה מפחיד אותנו. מאוד. אז אם התנאים הבשילו - הזמן לפעול הוא עכשיו. לא ברור לגמרי איך זה ישפיע על החברה קדימה. אני חושב שהקהילה שאנחנו מגיעים ממנה מבינה את זה טוב, אני חושב שרוב הישראלים מבינים את זה, ועדיין ממשלת ישראל לוקחת את זמנה".