אני מודה: אין לי מושג אם עורך הדין אפי נוה, המתמודד בימים אלה מחדש לתפקיד יו"ר לשכת עורכי הדין, אחרי שהורשע ביציאה וכניסה מישראל שלא כחוק וקבלת דבר במרמה, ונחשד בקידום שופטת תמורת חידוש קשר מיני – הוא אכן שליחם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין, המבקשים להשתלט באמצעותו על הוועדה לבחירת שופטים, משעה שהניסיון הגמלוני, האלים, והמביך שלהם לנטרול בג"ץ הושהה בשלב זה.
גם אין לי גישה – ואני שמח שאין לי, כי יש לי קיבה רגיזה – להודעות הלוהטות לכאורה שהחליפו ביניהם נוה והמועמדת לשיפוט דאז אתי כרייף, אחרי שזו התלוננה בפניו שהוועדה לבחירת שופטים בחרה, אוי לחוצפה, שלא לעטוף אותה בגלימה, ולא נהיר לי איזה חלק, אם בכלל, שיחק חידוש הקשר האינטימי ביניהם, שכלל רומן שנתיים קודם.
אני אזרח פשוט, לא יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר או בפוטנציה. כזה שמשלם את מיסיו בזמן, לא בוגד באשתו, לא דוחף מאהבות שלו דרך מעברי גבול כדי שאם ילדיי לא תדע וגם שלא הציע לבעלי/ות שררה, כפי שהציעה כרייף למשה כחלון בשעתו, "להרים את נטל הראייה". או בלשונה: "אני לבד הערב וממש רציתי להרים את נטל הראייה".
ועוד משהו: מעולם לא נבחרתי לתפקיד מיניסטריאלי, אבל לו הייתי נבחר לתפקיד ציבורי כזה או אחר, ביקום מקביל ומרושע, והיו מוגשים נגדי כתבי אישום בסעיפי שוחד, מרמה והפרת אמונים, לא הייתי חולם לעמוד בפתח בית המשפט, מוקף בחברי כנסת, ולומר כפי שאמר נתניהו בשעתו, שהרשעתי היא "ניסיון לסכל את רצון העם", כי אני "מנהיג חזק ולא פודל".
למה? כי הייתי מתבייש. הייתי מתקשה לפטור את הטעויות שביצעתי כסתם "פרשה אווילית", כפי שכינה נוה את פרשת גניבת הגבולות עם החברה הסודית, ובוודאי שהייתי מתבייש להאשים את גרושתי, פעמיים באותו הריאיון, כפי שעשה נוה, בראיון טלוויזיוני בפריים טיים, ב"נישואים גרועים". נוה וגרושתו הביאו לעולם, אם ויקיפדיה צודקים, שישה ילדים. חלקם ראו את הריאיון הזה.
ואני שואל, כפי שאמנון דנקנר ודן מרגלית שאלו במאמר רב-תפוצה ב-2005: איפה הבושה? איך ייתכן, לעזאזל, שנפער פער מוסרי כה עצום בין הנושאים בתפקידים בכירים והמייחלים להם כמעט בכל מחיר, לבין האזרח הסביר, זה שעומד בתור לדואר מבלי לנסות לגנוב אותו, שלא משתמש בסמכותו כדי לקבל טובות הנאה כלכליות או מיניות, ושמחנך את ילדיו שיש דבר בעולם שנקרא דרך ארץ, ושטוב שם משמן טוב, כפי שאבי נהג להגיד לי שוב ושוב?
לו נלכדתי במצלמות של נתב"ג מבריח את החברה שלי דרך מעבר הגבול, כדי להסתירה מאשתי, הייתי קובר את עצמי בבור ביטחון. הייתי עושה כך גם אילו הורשעתי פעמיים בפלילים – שאחרי אחת מהן ריציתי מאסר – כמו אריה דרעי. אם הבן שלי היה מוקלט אחרי ביקור במועדון חשפניות, מתהדר בכך שהוא יכול להזמין "חשפנית בטייקאווי", או מצהיר, כפי שהצהיר יאיר נתניהו, "אחי, אבא שלי סידר לך עכשיו 20 מיליארד דולר הצגה, ואתה לא יכול לפרגן לי ב-400 שקל?", הייתי קובר את עצמי. לשנה, שנתיים, שלוש.
בעז גאוןאסנת בן דבאם גיא פלג היה מתקשר הייתי מנתק לו. אם מישהו היה מעז להציע שארוץ שוב, הייתי צועק לו שאינני יודע איך להתגבר על הבושה. לכל הפחות הייתי מקדיש את רוב זמני ומאמציי לא רק לניסוח בקשות סליחה חטופות, אפויות למחצה, אלא לחשבון נפש אמיתי כדי להבין מה עליי ללמוד מכך כדי שאוכל להראות שוב את פני בציבור בלי כובע גרב משוך מטה עד הסנטר.
רוב הישראלים הם כאלה, מימין ומשמאל. המבנה הנפשי שלהם כולל את הרפלקס המכונה בושה, שהוא תנאי לדרך ארץ. איך יכול להיות שאפי נוה לא מרגיש כך? איך יכול להיות שדרעי ונתניהו, האב והבן, לא מרגישים כך? מי פה לא בסדר? הם או אני? אני רוצה לדעת. ילדיי רוצים לדעת גם. סליחה על השאלה הנאיבית, אבל איפה הבושה?
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
