זה היה עימות מצוין - לבוחרים. הוא חשף בפניהם את המועמדים, עוצמתם וחולשותיהם. עם דונלד טראמפ, היכולת והתענוג שלו לנפץ פרות קדושות ולהסביר כמה אמריקה מתפרקת ("מדינה כושלת"). פוליטית, טראמפ משדר ביטחון עצמי עילאי, יוצא דופן. בוחרים נוטים לחבב את התכונה הזו. לעומתו, האריס התחילה עצבנית, כמעט משתנקת, נרגשת. אין לי מושג אם המבט הקבוע שלה אל טראמפ ולא לצופים היה מתוכנן מראש. זו החלטה אסטרטגית (בהנחה שמדובר בהחלטה) מהמעלה הראשונה. היא נתנה תחושה של תגובתיות מתמדת לכל דבר שאמר; בהבעות פניה, ברגעים כאשר הניחה יד על סנטרה, כמו מורה שצופה בתלמיד מתפרע. היא נעה מרגל אל רגל. התחושה, לפחות בהתחלה, הייתה של חולשה. טראמפ שמר על פני ספינקס, עד הרגעים שבהם דיבר; הוא רצה להישאר על ענייני מדיניות, וברבע שעה הראשונה כמעט והצליח. זה היה טראמפ המרוסן, המובן יחסית.
נדב איל על העימות הנשיאותי
אבל אז, האריס התחממה. זו הייתה תנועה מתמדת בין המסר שהיא העתיד, וטראמפ הוא העבר, ובין הצגת כתב אישום - בכל זאת, כתובעת לשעבר - נגד טראמפ. היא החלה מניחה לו מלכודות אגו, האחת אחרי השנייה. הכסף שקיבל מאבא שלו, והפך ל-6 פשיטות רגל. האנשים שבורחים מהעצרות שלו, כי הוא משעמם. פוטין שיאכל אותו לארוחת צהריים (על משקל האובססיה המשונה של טראמפ ל"חניבעל לקטר הגדול").
אל מול הדברים האלה, טראמפ לא יכול היה להתאפק. הוא פשוט התפוצץ. וכשזה קורה, תמיד מעניין. ברגעים הטובים שלו, טראמפ דיבר חותך על עליות המחירים והגבול הפרוץ בדרום, שני נושאים קריטיים שמשחקים לטובת הרפובליקנים. אך ככל שהעימות התמשך, הוא הידרדר אל המוזרות. הרגע הנורא והנפלא ביותר היה כאשר האשים כי מהגרים בלתי מורשים אוכלים חיות בית, חתולים וכלבים, בספרינגפילד. רגע אחר היה כאשר סיפר סיפור בלתי ברור בעליל על "עבדול" מנהיג הטאליבן (למנהיג הטאליבן לא קוראים עבדול, גם לא בתקופתו) שזכה לאיום אמריקני בתקופת נשיאותו, תוך שימוש בתמונת הבית שלו (?) או משהו דומה. וכמובן, הייתה את התגובה שלו לשאלת אחריותו להסתערות על הקפיטול ב-6 בינואר. בגדול, ננסי פלוסי אשמה.
( צילום: ירון ברנר)
האריס, מצידה, לא באמת ענתה על השאלות הקשות. בשעה שאחרי העימות, היא זכתה למחמאות שיא מצד רוב הפרשנים; שווקי ההימורים הצביעו על שינוי משמעותי לטובתה. אך בעימותים מהסוג הזה, ובבחירות אמריקניות, השאלה איננה אם שכנעת רבים, או את הרוב. השאלה בעימות דרמטי כל כך היא האם המועמדים חודרים לאוכלוסיות הקריטיות להם. אצל האריס - נשים לבנות. ועם טראמפ - מעמד ביניים במדינות המזרח, ואוכלוסיות מיעוטים. האריס נמנעה מלענות על כל שאלה קשה הקשורה בממשל. נניח על המחירים, השאלה הקריטית ביותר לציבור האמריקני. זה לא מספיק לדבר על התוכניות לעתיד, כאשר הציבור יודע שהיא הממשל הנוכחי. כאשר נשאלה מדוע לקח לממשל חצי שנה להתחיל לטפל בכניסה ההמונית של מהגרים בלתי מורשים מהגבול הדרומי, היא פשוט לא ענתה.
בעימותים, כפי שלימד אותנו הראשון מביניהם, של ג'ון קנדי וריצ'רד ניקסון ב-1960, הצורה חשובה לא פחות מהתוכן. האריס נתנה לטראמפ להסתבך, והפכה יותר ויותר קרת רוח מול המצלמה. איך יודעים שטראמפ חושב שהפסיד בעימות? כי המטה שלו החל מאשים את המנחים המצוינים מ-ABC שביצעו בדיקת עובדות לכזבים שפיזר חופשי (לדוגמה: הפשיעה בארה"ב עולה, הפשיעה בכל העולם יורדת, וזה משום שהמדינות הזרות שולחות את הפושעים שלהן לקמלה האריס). "זה היה 3 מול 1", נאמר באחת ההודעות שתקפו את איי.בי.סי. אפילו בפוקס ניוז השמרנית הודו מנחים ואורחים שטראמפ הגיע פחות מוכן, שהוא בלע את הפיתיונות שהאריס פיזרה, ושהיא שלטה בחלק ניכר מהדיון.
הערב הסתיים באופן מושלם עבור מטה האריס, עם הודעת תמיכה של טיילור סוויפט במועמדותה, שעליה חתמה הזמרת כ"אשת חתולים ערירית", בלווית תמונה עם חתול הבית שלה. זו הייתה התייחסות לאמירתו (השוביניסטית) של המועמד לסגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, על נשות החתולים הדמוקרטיות, אלה שנותרות ללא ילדים. התמיכה של סוויפט איננה אנקדוטה, אלא פריצת דרך להאריס; היא חשובה במיוחד במגזר של נשים צעירות ולבנות. זה קהל שסגנית הנשיא חייבת להשיג.
גם אם נניח שהאריס ניצחה את הלילה, השאלה היא עד כמה זה משנה. והתשובה - חשוב עבורה, אבל רחוק ממכריע. טראמפ הוא עודנו הפייבוריט לניצחון לפי כל המודלים. הילרי קלינטון ניצחה בכל העימותים מול טראמפ, לפי הסקרים. לפי הסקרים ורק לפי הסקרים, היא גם נשיאה. שאלה חשובה יותר היא האם המסר של האריס - אני צעירה, וטראמפ זקן, אני העתיד, והוא העבר, יתחיל לחלחל לאוכלוסיות רחבות יותר מהבייס הדמוקרטי. וזו איננה שאלה של אבחנה או אנדקוטה, אלא נתוני עומק שיתקבלו עוד כשבועיים. המרוץ הזה לא מתחמם, הוא כבר חם מאוד.
