הרעיון לצמצום בחינות הבגרות הוא בן שנות דור. החשש מהעומס המוטל על התלמידים והטענה כי אין בבחינות אלה כל תועלת חינוכית מובילה גורמים במשרד החינוך לחשוב על דרכים לצמצום "המרוץ אחר הבגרות". בעבר נערכה הגרלה בין המקצועות, חומר הלימוד צומצם בהיקף ניכר, וכעת, בחסות הקורונה, עלתה התוכנית להסתפק בשלוש עד חמש בגרויות: במתמטיקה, באנגלית, בלשון ובעוד מקצוע או שניים לבחירה. נראה ששרת החינוך יפעת שאשא-ביטון, שהיא בעלת משנה סדורה וזוכה לגיבוי תקשורתי, תממש את התוכנית. האוצר לא צפוי להתנגד.
צמצום הבגרויות יהווה מכת מוות למקצועות ההומניסטיים, ולכן הוא הרסני לחברה הישראלית. לצד מגרעותיה הידועות, בחינת בגרות היא כלי חשוב ליצירת סטנדרטים לידע והעמקה. ראשית, היא מעניקה אמת מידה אחידה לכלל התלמידים של כל המורים בכל בתי הספר. בלעדיה לציון אין ערך בעולם שמחוץ לבית הספר.
שנית, המנגנון מבטיח שהנבחן הוא שכתב את התשובות. שלישית, הבחינה מעניקה מעמד למקצוע והקצאה של שעות הוראה. רביעית, היא מדרבנת להספק במהלך השנה ולחזרה מקיפה לקראת סופה. חמישית, קיומה מוודא שבכל הכיתות בישראל ילמדו תוכני ליבה ערכיים ממלכתיים, לא לפי גחמה של מורה, מנהל או מגזר.
שיטת הבגרויות מואשמת בהישגיהם הירודים של תלמידי ישראל, אך מבקריה מתעלמים מהשינויים המשמעותיים שעברו הבחינות בעשור האחרון, שכבר לא דורשות רק שינון
כל היתרונות האלה לא מתקיימים בשיטת "ההערכה החלופית" שנכנסה לחיינו במסגרת הרפורמה הקודמת (2014). מאז, 30 אחוז מציון הבגרות נקבע בשיטות הערכה מגוונות הנעשות על ידי המורים. נראה שהתוכנית לא זוכה להצלחה יתרה. כך למשל, ב-2015 הוחלט להוציא את נושא השואה מהבגרות בהיסטוריה ולהעביר אותו להערכה חלופית. התברר כי מה שנשאר "מחוץ לחומר לבגרות" למעשה לא נלמד, והנושא הוחזר לבחינה. האם נבחנו תוצאותיה של הרפורמה לפני היוזמה להרחיב את היקפה?
בנוסף, שיטת ההערכה הפנימית רק מעמיקה את אי-השוויון בחברה הישראלית. סביר כי המוסדות האקדמיים לא ייחסו לציונים הפנימיים חשיבות, וממילא לא תהיה לתלמידים מוטיבציה להשקיע. אמנם יש שיצרו פרויקטים מרשימים, אך בהיעדר בחינה חיצונית אין כל דרך לוודא שכלל המורים והתלמידים עשו את עבודתם.
יתר על כן, שיטת צמצום הבגרויות תביא לירידה במיומנות המורים. אם לא תובטח פרנסה בסוף ההכשרה ולא יהיה מעמד עצמאי לדיסציפלינה, פרחי הוראה לא ייפנו ללמוד את מדעי הרוח מלכתחילה. כמו כן, אם תמומש התוכנית החדשה, גם למורים המיומנים והמסורים תקוצצנה שעות ההוראה ולא תהיה להם הזדמנות להגשים את תוכניותיהם המבורכות. חשש נוסף הוא שללא פיקוח עשויים בתי ספר מסוימים ללמד תכנים שאינם תואמים את ערכיה של מדינת ישראל. מדובר בסכנה ערכית תשתיתית לחברה ולמדינה.
אם הערכה חלופית כל כך טובה, מדוע נוהל הבגרויות יישאר בעינו במקצועות מתמטיקה, אנגלית ולשון? זהו מסר חד-משמעי לתלמידים, להורים ולכל המערכת: יש מקצועות חשובים ויש מקצועות סוג ב'. האחרונים יצטמצמו ויעברו תהליך של השטחה והגחכה, התלמידים לא יידעו דבר על אוצרות הרוח, וזו תוצאה שצריכה להדאיג את כולנו כאנשים, כאזרחים וכיהודים. בלי רוח אין חברה.
שיטת הבגרויות מואשמת בהישגיהם הירודים של תלמידי ישראל, אך מבקריה מתעלמים מהשינויים המשמעותיים שעברו הבחינות בעשור האחרון, שכבר לא דורשות רק שינון. אולי הצמצום המתמשך של הדרישות הוא המחדל? המערכת עסוקה ב"איך לא להעמיס על התלמיד" במקום להצמיח אותו בסרגל מאמצים עולה. האין זה תפקידו של החינוך?
- ד"ר מיכל שאול היא ראש החוג להיסטוריה במכללה האקדמית הרצוג
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
