המשבר הפוליטי-חוקתי עשוי להתגלות כהזדמנות מבטיחה עבור החברה הישראלית. הוא משתלב בתזוזה הטקטונית של הגושים הפרלמנטריים בישראל, באופן המאיץ תהליך חיובי בעיקרו המרסק את המבנה הפגום של קואליציות-העל שלו: זו שחיברה את המרכז-שמאל אל המפלגות הערביות מעברו האחד של המתרס הפוליטי, מול הימין שהולחם לחרדים והחרד"לים מעברו השני. המבנה הזה מעוות וחותר תחת אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, כיוון שגם המרכז-שמאל וגם הימין תלויים בגורמים בלתי-ציוניים או אנטי-ציוניים, שמחויבותם לערכים דמוקרטיים במקרה הטוב מפוקפקת.
קואליציות-העל הזו מתפוררות לנגד עינינו. באגף השמאלי צבר תהליך ההינתקות של המפלגות הערביות מן המדינה היהודית מסה קריטית, אף שחומרתו לא הופנמה במלואה. באגף הימני מחוללים ההסכמים הקואליציוניים ניכור כלפי החרדים והחרד"לים, הצפוי להבשיל פוליטית בשנים הקרובות. מצביעי המרכז-שמאל לא ישלימו לאורך זמן עם תלות במצדיקי טרור, התובעים למעשה מן הציבור היהודי התאבדות לאומית, תחת סיסמת ה"מתונים" (איימן עודה) בדבר "שוויון לאומי" לערבים. מצביעי הימין נחשפים עכשיו לראשונה למלוא עוצמתה של הדרישה החרדית לקיום על חשבון האוכלוסייה היצרנית והמשרתת, ולעוצמת החתירה החרד"לית לכיוון מדינת הלכה. חלק ניכר של אלקטורט הליכוד לא ישלים עם אלה.
את הערכים והצרכים של המחנה הגדול, הניצב במרכז הבמה הפוליטית, יכולה לשרת לאורך זמן רק קואליציה המושתתת על שתי מפלגות ציוניות גדולות, בלי תלות במתבדלים חרדים, בלאומנים ערבים ובמשיחיים יהודים. אלה יוכלו להצטרף רק במעמד זוטר, שיאלצם להשלים עם העדפותיהם של בוני החברה והארץ.
ממשלת בנט-לפיד הוכיחה שהשמאל והימין – אפילו זאב אלקין וניצן הורוביץ - יכולים לעצב מכנה משותף, כיוון שרוב הציבור היצרני והציוני אינו מקוטב בשאלות הערכיות, החברתיות-כלכליות או הביטחוניות. בתחום הערכי, אין בזרם המרכזי מי שמאס בדמוקרטיה או בזהות היהודית. בתחום החברתי-כלכלי, אין הרבה סוציאליסטים דוגמטיים או קפיטליסטים "חזיריים"; יש מתחים ניתנים לגישור באיזוניה הפנימיים של מדינת הרווחה. בתחום הביטחון האסטרטגי, אין מחלוקת של ממש בנושא איראן. בשאלה הפלסטינית מוסכם שפשרה היסטורית אינה עומדת בפתח וכי הסרבנות, ההסתה וההתמכרות לטרור של הפלסטינים הם מבניים. המחלוקת בעניין עתיד יהודה ושומרון אינה אופרטיבית (לצערי).
דן שיפטןהמשבר הנוכחי בדבר מעמד הרשות השופטת מתנהל, בליבתו, בין שתי קבוצות של פוליטיקאים תאבי כוח. מצד אחד נצבים פוליטיקאים בגלימות שופטים ומשפטנים, שחתרו 30 שנה, בשם החוק, להשלטת ערכיהם, העדפותיהם ומעמדם, בלא בקרה ציבורית על שרירותם. מנגד ניצבים פוליטיקאים נבחרי ציבור, המבקשים עתה, בשם רצון הבוחר, להשליט את רצונם שלהם, בלא בקרה שיפוטית של ממש על גבולות הלגיטימיות של סמכותם. המאבק הסוער ביניהם לא מסכן את הדמוקרטיה. הוא מתנהל בכליה הלגיטימיים ואף צפוי להעצים אותה, כאשר תעוצב, במאבק קולני ומתלהם, הפשרה הבלתי נמנעת, שתחייב את הרשויות לחזור לאיזונים ולבקרה על כוחם.
הדרך אל הפשרה, מחויבת המציאות גם אם תתעכב, תכלול פרקים מכוערים ותחייב ירידה מעצים גבוהים ומסיסמאות נבובות. היא צפויה, כיוון שלאורך זמן שני המחנות זקוקים זה לזה לכינון ממשלה מתפקדת, המשקפת את התזוזה בלוחות הטקטוניים של החברה והפוליטיקה בישראל.
- דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות הביטחון לתאר שני באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
