תשעה ראשי ממשלה ישראלים, מיצחק רבין עד בנימין נתניהו, פנטזו על תקיפה אמריקנית שתשים קץ לתוכנית הגרעין האיראנית. חמישה נשיאים אמריקנים, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, מביל קלינטון ועד ג'ו ביידן, ניפצו את התקוות הללו. גם בעתיד, הסבירות למהלך צבאי אמריקני נותרה נמוכה ומוגבלת לתרחיש קיצון. ארה"ב ממוקדת בחולייה הפנימיים, באיומים מצד סין ורוסיה ובמשבר האקלים. היא לא פנויה לאתגרים גדולים נוספים, אלא, אולי, אם ייכפו עליה.
לפי הדיווחים, רק לאחרונה העביר הממשל מסרים לישראל על כוונתו לכאורה לנסות להגיע בכל זאת לפתרון מדיני עם איראן, בדמות הסכם ביניים המבוסס של הסרה חלקית של הסנקציות, בתמורה להקפאה של העשרת האורנים ברמה התת-צבאית של 60%. מציאות זו מעלה מחדש את שאלת היכולת הישראלית לפעול באופן עצמאי לסיכול תוכנית הגרעין. בראשית שנות האלפיים עוד ניתן היה לחשוב במונחים של חיסולה, אך מאז הצטבר באיראן הידע הנחוץ לחידושה תוך פרק זמן לא מאוד ארוך גם אחרי תקיפה.
למעשה קיימת חלופה נוספת. מדובר בהימור לא קטן, שיש לממשו רק אם וכאשר כלו כל הקיצין ואיראן תעמוד על חציית הסף הגרעיני, ונראה שיום זה קרב. תפיסת הביטחון הישראלית נשענה מאז ומתמיד על שילוב של הרתעה והכרעה צבאית, כשהמטרה היא להרוויח זמן. נדיר שעלה בידנו לשים קץ לאיומים. תקיפת הכור בעיראק ב-1981 הניבה דחייה של שנים ספורות בלבד, עד שמלחמת המפרץ שיבשה את התוכנית המחודשת של סדאם. סביר גם שסוריה חותרת לחידוש תוכנית הגרעין, שאותה סיכלה ישראל ב-2007. בשני המקרים האלה, כמו גם במלחמות נגד מדינות ערב, השיגה ישראל את היעדים שהציבה לעצמה, שבמרכזם רווח זמן.
גם במקרה האיראני תיאלץ ישראל להסתפק, כנראה, במאמץ להשיג רווח זמן מוגבל. היעד האמיתי לא צריך להיות, כפי שחוששים בארה"ב, לגרור אותה למלחמה, אלא להעצים את היכולת של הקהילה הבינלאומית לנקוט סוף סוף אמצעים דיפלומטיים וכלכליים מכריעים. את המוטיבציה הדרושה לצדדים להגיע להסכם אמור לספק החשש מתקיפה ישראלית נוספת, היה ואיראן תחדש את התוכנית. למבצע מוגבל מסוג זה, יכולותיה של ישראל מספיקות בהחלט.
בארה"ב התקבעה ההנחה שמהלך צבאי ישראלי יגרור התלקחות אזורית רבתית. לא ניתן להתעלם מאפשרות כזו ויש להיערך לקראתה, אך סבירותה נמוכה. התגובה האיראנית צפויה להיות שקולה ותחומה יותר, וסביר שהדברים לא יתפתחו מעבר לפגיעה מדודה ביעדים בודדים של ארה"ב ו/או מדינות במפרץ. איראן היא קיצונית, לא אובדנית, ויחסי הכוחות נהירים לה היטב. בתרחיש שבו היא ממילא מסובכת במלחמה עם ישראל, סכסוך צבאי של ממש עם ארה"ב יהיה הדבר האחרון שתרצה בו.
לצורך תרחיש כזה - עימות רבתי עם ישראל - סיפקה איראן לחיזבאללה מאגר אימתני של רקטות, כטב"מים ואמל"ח מתקדם אחר. לצורך זה היא בונה יכולות בסוריה והציבה טילים בעיראק ובתימן. עימות כזה תואם יותר את מידותיה של איראן וגם יתקבל טוב יותר אצלה בבית, כמו גם בזירה האזורית והבינלאומית. ישראל עלולה להיקלע לעימות בכמה חזיתות בו-זמנית ולעורף צפוי הרס בממדים שלא חווינו מעולם.
ד"ר צ'ק פרייליךלמעשה, רק הסכם מדיני, ולו פגום, אך כזה שמועד תפוגתו יתארך, עשוי להניב כיום דחייה משמעותית בתוכנית הגרעין. כמו תמיד, מדובר בבחירת החלופה הגרועה פחות. ישראל שקועה במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה, וראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבטיח להציב את איראן בראש סדר עדיפויותיו, עסוק בניסיון חסר גבולות למלט עצמו מאימת הדין. טייסים ואנשי מילואים רבים הבהירו שלא ישרתו ממשלה שמקעקעת את הדמוקרטיה ומערכת הביטחון הגיעה ערב "השהיית" החקיקה לסף קריסה. העם קרוע. סעודיה והאמירויות חידשו יחסיהן עם איראן, מצרים אולי בדרך, והציר האזורי שישראל שאפה לבנות מתפורר. יחסי טהרן עם רוסיה וסין מעמיקים. המשבר ביחסנו עם ארה"ב עמוק. כל האסטרטגיה שנבנתה תחת נתניהו קרסה.
אם וכאשר יגיע רגע האמת, כשמוצו כל החלופות, סביר שישראל תעמוד בודדה מול איראן. או אז לא תהיה ברירה אלא לפעול צבאית ולקוות שנצליח להניע את התהליכים המדיניים המוצעים. לא את הכול ניתן לחזות מראש. שיהיה ברור: מדובר בתרחיש רע, אלא שהחלופה האחרת - לאפשר לאיראן להתגרען - רעה אף יותר.
- סגן ראש המל"ל לשעבר ד"ר צ'ק פרייליך הוא חוקר בכיר מכון INSS ובמכון מרים. מחבר "תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל: אסטרטגיה חדשה לעידן של תמורות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
