לפעמים המובן מאליו הוא גם הכי חשוב: שורה של משפחות בישראל התכוננו לחג הפסח הזה, והוא כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר בעבורן. כולנו מכירים את האווירה הזו שלפני פסח, שיש בה איזה רטט מיוחד, בישום של פריחה באוויר, רמז לחמסין מתקרב, עם מתנות, וקניות וסידורים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
המשפחות האלה לא ידעו שיהיו שכולות. הן קבעו היכן הסדר ייערך, או תיכננו לנסוע לחו"ל. הן חילקו ביניהן משימות ואולי התחילו לקנות בגדים לילדים. ואז האסון הכה בהן, והמציאות קרסה כשמחבלים רצחו את אהוביהם. מי שחווה טרגדיה ואובדן של אדם יקר לו בפסח, החג הכי משפחתי שלנו, יודע מה קורה אחר כך. זה לא חייב להיות בפיגוע. החג מתערבב עם הזיכרון והם הופכים למין להבה קרה ופועמת בחזה.
בערב פסח הזה, בישראל ובעולם, אין נושא עיקש ומרכזי יותר מהחירות ומהמאבק למענה. זו לא חוכמה, תגידו. כך זה בכל שנה, ובכל עת. החירות היא נושא אוניברסלי ועל-זמני. אפשר לקשור כל דבר וכל עניין לשאלה הקמאית הזו: מהו חופש, ומה המשמעות של חירות אמיתית.
השנה זה אחרת. ועוד לפני שנבחן בדיוק מדוע, חשוב לפתוח בכאב הקרוב אלינו: הדאגה העמוקה של מי שבני משפחתו שוכבים כעת בבית החולים, אחרי שכדורי מרצחים פגעו בהם, והיגון של מי שאיבדו את יקיריהם. החירות היסודית ביותר היא מפני מוות אלים, זדוני, בידי האחר. החירות הזו נשללה מהנפטרים, לתמיד. חירות יכולה להישמע כמו מושג מעורפל וכוללני כזה. אבל במציאות היא עניין פשוט, שקוף ומובן מאליו. חיוני, כמעט כמו אוויר. זה מתחיל בחופש להתקיים וממשיך בחופש מפני פחד ושרירותיות, ואז החירות לשלוט בגורלך, כיחד וכקהילה.
במובן הזה, החירות שלנו, אלה שהכדורים לא פגעו בה, מתבטאת גם בהחלטה להמשיך לחיות. לא רק למנוע מהטרור לשבש את חיינו, אלא למנוע גם מהתגובה שלנו לעוות את המציאות. עוד לפני הפיגועים נשמע מנכ"ל נתב"ג מגיב לתורים הארוכים ולתלונות הנוסעים בשדה ומבקש "להיכנס לפרופורציות" כי "לא מדובר פה במשבר הגרעין האיראני, סכינאות או ירי – מדובר באנשים שיוצאים לחופשה... בסוף כולם ינחתו ברודוס וילכו לים". אפשר להבין מה הוא אומר. זה באמת לא עניין קיומי. אבל הציטוט הזה מעיד על השתעבדות. לא איראן? לא מחבלים איסלאמיסטים? תחכו, אל תתלוננו, תספגו. ומי קובע עד מתי נשב בפקקים, או נתעלם מפגמים עמוקים (אפילו יותר מהתור בנתב"ג) שאינם ביטחוניים? מדבריו משתמע שאויבינו קובעים. אבל למעשה, זה גם אויבינו, וגם סך כל החרדות שלנו.
זה נורא. כי הסכסוך, חוסר היכולת או הנכונות לפתור אותו, ובנפרד השנאה הפונדמנטליסטית – כל אלה שוללים מאיתנו ישירות חירויות שונות. משנותינו הטובות כצעירים ועד לשלוות הנפש לביטחון הילדים שלנו. אבל אם אנחנו מוסיפים לשלילה הזו גם את דחיקתה של כל נורמליות, אז מה נשאר?
בניגוד לסנטימנט של מנכ"ל נתב"ג (אלוף במילואים), החיים בישראל הם מה שקורה בין פיגועים, מלחמות ומבצעים. ככה חיו וגם נרצחו תושבי חדרה, בני-ברק, באר-שבע ותל-אביב, כאשר הם מתקיימים באומץ בתוך החופש שיצרנו לעצמנו ונקרא ישראל.
הפילוסוף (היהודי) מייקל וולצר כתב לפני שנים רבות על יציאת מצרים כמהפכה. הוא שירטט את הרעיון היסודי שחוזר על עצמו בקרב המדוכאים והמהפכנים שאימצו את סיפור האקסודוס העברי כמודל. הנה המודל: "ראשית, שכל מקום שאתה חי בו הוא כנראה מצרים; שנית, שקיים מקום טוב יותר, עולם יפה יותר, ארץ מובטחת; ושלישית, כי הדרך אל הארץ עוברת במדבר".
הייתה לי את הזכות לראות אקסודוס גדול, כאשר סיקרתי את משבר הפליטים הסורים באירופה לפני כמה שנים. אחד הדברים שהפליאו אותי הייתה תחושת ההקלה העצומה של הסורים. המבוגרים חשבו על החיים שהפסידו, אך הצעירים שביניהם היו משוחררים, עמוסי תקווה. אצל אלו שלא איבדו בני משפחה במלחמה, לא חשתי בכל עצב, אולי רק בפחד מהעתיד; אתה לא מבין, אמר לי אחד, אנחנו בני המזל. אנחנו יצאנו. לילאן, פליטה בת 17 מחלבּ שעזבה את סוריה לבדה, אמרה לי שהם זקוקים ל"דברים פשוטים". מקלחת. חופש. לימודים. "זה מאוד פשוט אבל אנחנו זקוקים לזה". זה היה אוויר עבורה.
4 צפייה בגלריה
המבוגרים שבין הפליטים הסורים חשבו על החיים שהפסידו, הצעירים היו עמוסי תקווה
(צילום: AFP)
תראו מה קרה לחירות בדורנו. אם מדברים על החירות להתקיים, לחיות, החשובה מכל האחרות, הרי שבני אדם עד לאחרונה חוו את מספר הסכסוכים הנמוך ביותר בעת המודרנית. מספר בני האדם שמתים מרעב היה הנמוך ביותר, וכך גם תמותת תינוקות בלידתם. החירות הקריטית היא מהמחלה הקטלנית ביותר בהיסטוריה האנושית: הדלות. העוני הורג, וגם הוא מצוי בנסיגה שלא הייתה כדוגמתה בתולדות הציוויליזציה. פעם כתב הצרפתי פיליפ הקה שהעניים הם כמו הצללים בציור, הם מספקים את "הניגודיות ההכרחית". התפיסה הזו, שעוני מרוד הוא בלתי נמנע, עברה מן העולם. וזה לא רק החירות הקיומית, אלא גם הפוליטית: עד נפילת חומת ברלין חיה יותר ממחצית האנושות בתוך צורות שונות ומשונות של דיקטטורה. עם קריסת הקומוניזם, החל גל דמוקרטיה שהגיע לשיאו בתחילת שנות ה-2000. וגם במקומות שבהם לא השתררה דמוקרטיה, הטכנולוגיה, לפחות בראשיתה, הצמיחה חופש ביטוי נרחב יותר.
אבל אז, בדיוק בתחילת האלף השלישי, התחילו דברים לקרות. ההיסטוריה, אמר מישהו (ולא, לא ברור בדיוק מי), היא דבר ארור אחד אחרי דבר ארור אחר. ומה שהתחיל לקרות לחירות מאז ראשית שנות ה-2000 הוא דבר ארור, ואז עוד אחד, ואז עוד. בהתחלה, זו הייתה מתקפת 11 בספטמבר שסימלה את תום עידן האופטימיות הנאיבית, על כך שהדמוקרטיה ניצחה וכוחות הפונדמנטליזם הובסו. המתקפה כמובן הובילה למלחמה, שבה ארצות-הברית שאפה לייצר לעצמה אימפריה – בהחלט לא ממלכה של חירות – כדי לשמור על ביטחונה. לאחר מכן פרץ המשבר הכלכלי הענק של 2009-2008, שהכלכלה טרם החלימה ממנו, והחל מושך אוכלוסיות בדרום הגלובלי אל הדלות בחזרה. במקביל, עלייה של כוחות לאומניים, פנאטיים ופופוליסטיים. התקדמות החופש הדמוקרטי נבלמה. זו לא התרשמות, אלה העובדות כאשר בוחנים את מספר המדינות הדמוקרטיות.
החיים במערב טובים, והשתפרו מאוד. אבל כל הצרות עוד נמצאות כאן, והן פשוט מתווספות האחת לשנייה. בשנת 2002 דאגנו בעיקר מטרור איסלאמיסטי; בשנת 2022 יש לנו דאגות נרחבות, ממגפה ועד כדי נשק גרעיני. וגם טרור איסלאמיסטי
במקביל, בתוך הדמוקרטיות, המרכז הפוליטי נחלש. זה לא היה מספיק להתאחד סביב חירות מסורתית עוד: היה ביקוש לרדיקליזם ממש. לקיצוניות כתוכנית עבודה. לעיתים שמאלי, אך בדרך כלל ימני. השבוע היו הבחירות בצרפת; לפני 12 שנים פגשתי שם מועמדת שניסתה לרשת את אביה בהנהגת מפלגת ימין דחויה. קראו לה מארין לה פן. האדם הראשון שהיא ציטטה בפניי היה ולדימיר פוטין, הסנדק של הימין הקיצוני האירופי. היא עשתה זאת כדי לזרוע שנאה: "צרפת תהיה קולוניה של הקולוניות שלה", ציטטה לה פן את פוטין, משל היה מומחה לסוציולוגיה צרפתית. הוא תמך בה, בדרכיו האפלות. לא, החירות עצמה טרם נפגעה בצרפת בשל התחזקות הימין הקיצוני, והיא גם לא נפגמה בבריטניה בגלל הברקזיט. אך הסנטימנטים שליוו את הכוחות הפוליטיים הללו שאפו ושואפים כעת להגביל את החירות. הם קרצו למנהיגים שעלו כמו ויקטור אורבן; הם שאבו השראה מ"דמוקרטיות" בסגנון רוסיה של פוטין. הסנטימנטים החלו גולשים, כמו סיר מקציף, למקומות שממילא ההיסטוריה הדמוקרטית שלהם דלה. פולין, לדוגמה. וגם ארצות שנהנו מחירויות גוברות יחסית, לדוגמה סין, הקשיחו. לקח זמן למדינות לא דמוקרטיות להבין מה עושים עם הטכנולוגיה ועם עידן המידע, אבל בסוף הן למדו. היום הטכנולוגיה במדינות כמו סין או רוסיה משרתת את המשטר כמו שפחה רצוצה.
שלשלת אחרי שלשלת הונחו על צווארה של החירות, עד שחדלה להתפשט והחלה קמלה. צביעות ורפיון של האליטות במערב, שהתנכרו לאוכלוסיות חלשות, כאלה שגרות מחוץ לערים הגדולות. קיצוניות איסלאמיסטית גואה. גזענות ימנית לבנה. חוסר אחריות של מנהיגים פופוליסטים, כמו בולסונארו בברזיל. לאומנות כלכלית. ואז הגיעה הקורונה, שממילא צימצמה מאוד את שיתוף הפעולה הבינלאומי. שגרמה לכעס מובן ומוצדק בציבורים רחבים שפרנסתם נפגעה. וכמובן – שלצידה צמחו מכחישי המגפה ומתנגדי החיסונים. בעבורם, הגבלות ועטיית מסכה שקולים למעשי הטבח הרוסיים באוקראינה.
הנה המבט במצטבר: החיים במערב טובים, והשתפרו מאוד. וזה המפתח. אבל כל הצרות שציינתי נמצאות כאן, והן פשוט מתווספות אחת לשנייה. אנחנו לא נפטרים מאף בעיית עומק, הן פשוט מתרבות. זה הכל שכבה על שכבה. כל אחד מהמרכיבים האלה הוא רק עוד משקולת על החופש הדמוקרטי. תביטו בגרף המצורף; כבר 16 שנים רצופות שהדמוקרטיה נחלשת. דמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר להבטיח חירות. בשנת 2002 דאגנו בעיקר מטרור איסלאמיסטי; בשנת 2022 יש לנו דאגות כל כך נרחבות, ממגפה ועד כדי נשק גרעיני באוקראינה. וגם טרור איסלאמיסטי.
בכל מקום יש הקשר מקומי. ההקשר הישראלי, כמובן, הוא שכאן ההתעשרות של החברה הייתה נמרצת יותר, ההשתלבות באזור מרשימה, אך המציאות של מדינה ללא גבולות, שלא ברור איפה היא מתחילה ונגמרת, לפחות במזרחה, מדינה ששולטת אפקטיבית בחייהם של המוני פלסטינים שאינם רוצים בה, המציאות הזו לא השתנתה.
אצלנו, כמו בעולם, יש מין מרוץ כזה. אינטואיציה שהקדמה רצה קדימה, מסתערת, השמיים הם הגבול, טכנולוגית וכלכלית, ורמת החיים מזנקת; שכאילו הכל פתוח. ומצד שני, שהפוליטיקה מתקפדת במקרה הטוב, מתעוותת במקרה הרע, וממנה גם שופעים אסונות לרוב.
לפני למעלה מ-60 שנה הגיע הכומר ומנהיג זכויות האדם מרטין לותר קינג להודו. היא הייתה מדינה רעבה, ענייה ומיוסרת, והוא כבר מנהיג ציבור מוכר ובעל השפעה בארה"ב. הוא הגיע למדינת קרלה, הדרומית במדינות של תת-היבשת. הביאו אותו לבית ספר חדש שנפתח, בגאווה. שם, הסבירו לו, לומדים ילדיהם של קסטת הדלית, הטמאים, אלה שאין לגעת בהם (Untouchables), שאין לאכול לצידם, שאסור לארח אותם. זו הייתה פריצת דרך, והמארחים רצו להראות לו את ההתקדמות הגדולה. הוא הוכנס לכיתה לאחר כבוד, ואז המנהל אמר לתלמידים: "ילדים, אני שמח להציג בפניכם טמא בדיוק כמוכם – שמגיע מאמריקה!". השנה הייתה 1959, והאפליה הגזעית הייתה עודנה בשיאה. והוא הגיע למסקנה שצדק מנהל בית הספר ההודי, כי עבור לבנים "אני טמא וכל שחור באמריקה הוא טמא". הוא סיפר את הסיפור הזה בבית כנסת יהודי, בהוליווד שבקליפורניה. ומדגיש קינג בעצמו: איש מאיתנו לא חופשי כל עוד כולנו לא חופשיים. ומה זה אומר בעצם? ברור שהאזוקים, המופלים, הם נטולי חירות. אבל מדוע כל האחרים, בין אם הם שותפים בדיכוי או משקיפים מהצד, גם הם עבדים?
המתעללים הם גם עבדים כי קשרו את גורלם בשליטה בכוח באחר. הם לא חופשיים – כמו שמהמר בקזינו שהפסיד את הונו משועבד להתמכרותו. מאותה סיבה שהדיקטטור לא באמת יכול לצאת לפנסיה, לעולם, ושוולדימיר פוטין לא יכול להתחרט ולבנות דמוקרטיה אמיתית. או כי התמכר לכוח, או משום שהוא פוחד פחד מוות מהגרדומים שיוכנו, זו פשוט לא אופציה. ולכן השעבוד מלא, ולו רק כדי להציל את נפשו.
ויש גם את האדישים, או אלה הצופים מהצד. ובתיאוריו של קינג – אלה שאלוהים מצווה עליהם ללכת לארץ המובטחת, והם מתמהמהים. גם הם מצויים בכלא, בלימבו של הסטטוס קוו. זה עניין מסוכן ביותר. כי אי־אפשר להישאר במדבר, גם אם זה נראה לכמה רגעים נוח מאוד. ובאותה מידה, אם לא מכירים במציאות ומתקנים את החברה והקהילה הבינלאומית, אם נוח מאוד, בסוף השדים שננעלו במרתף של עצמנו פורצים מהביוב. נמתין לראות, לדוגמה, את תוצאות הסיבוב השני בצרפת, נניח, בין לה פן לעמנואל מקרון. אז הנה שיעור שלמדנו השנה. במשקולות שהונחו על צווארה של החירות יש לטפל, אחת אחרי השנייה, כדי שנהיה חופשיים באמת. או שהיא תוכרע ותיפול.
אני אחשוב בפסח הזה על אלכסיי נבלני, האופוזיציה של ולדימיר פוטין. הוא חזר לרוסיה, אף שידע שייאסר. הוא חזר לרוסיה, אף שהורעל בידי סוכניו של הקרמלין, ועל אף שהבין שהוא יכול להסתובב בעולם כמרצה מבוקש, חי באושר עם משפחתו. הוא בכלא כעת, מסכן את חייו למען חירות, וכמוהו יש רבים יותר ויותר. כל עוד אנשים כאלה אינם חופשיים, אף אחד מאיתנו לא יכול להיות בטוח בחופש שלו. בהבנה הזו יש משהו מעודד: לפחות הקרב ברור כעת. ואין זמן להתמהמה.
