השמיכה של שירותי הרווחה קצרה מדי. כבר ב-2019, משבר הקורונה תפס אותם עם המכנסיים למטה, והתחדדה החשיבות של תשתיות חברתיות יציבות וחזקות שיבנו חברה חסינה וידעו להגן על עליה בשגרה ובחירום. אבל ממשלת ישראל לא השכילה ללמוד מאז, התשתיות נותרו רעועות והתקציבים נמוכים, ונכנסנו לאסון לאומי כשמערכת הרווחה קורסת.
לפי נתוני ארגון מנהלי שירותי הרווחה ברשויות המקומיות, המלחמה פרצה כשישנו חוסר של 1,500 עובדים סוציאליים בלשכות הרווחה. המשמעות: 84 אחוז מהמחלקות והאגפים לשירותי רווחה ברשויות המקומיות פועלים כיום בחוסר.
הכותרת
מאחורי מעורבות ארה"ב במלחמה / נדב איל
24:24
מאז החלה המלחמה עובדות סוציאליות רבות עובדות לילות כימים כדי לפצות על החוסר הזה ולסייע לכל מי שזקוק לעזרה, ורבות מהן עושות זאת במקביל לטראומות ולקשיים שהן עצמן סוחבות מאותה שבת שחורה. אבל בין המפונים למשפחות הנרצחים, היתומים, החטופים ונפגעי הנזק הכלכלי בעקבות המלחמה - הצורך רק ילך ויגדל, וכוח האדם חייב לגדול בהתאם.
גם מערכת בריאות הנפש הייתה בשלבים מתקדמים של גסיסה כבר בימים שלפני המלחמה, אז זמני ההמתנה לקבלת טיפול פסיכולוגי עמדו על חודשים ארוכים, ולפעמים שנה ויותר. חודש חלף מאז החלה המלחמה, והעדויות הקשות לצד תחושת חוסר הביטחון הובילו אנשים רבים, בין אם הם נפגעים ישירים ואם לא, להתמודד עם טראומה וחרדות. ההערכה היא שבכל יום נוספים אנשים למעגל הזה.
למרות המצוקה, עדיין מרבית הפסיכולוגים שנמצאים במלונות המפונים עובדים בהתנדבות - כיוון שאין מספיק כוח אדם בשירות הציבורי שייתן מענה לכל מי שזקוק לעזרה. גם מרכז החוסן הארצי שהוקם בעקבות המלחמה נותן מענה חלקי בלבד: התקציב שניתן לו מתאים לכ-2,200 מטופלים בלבד, וזה רחוק מלהספיק.
