לפני כעשור השתתפתי בעוד כנס שעסק במצב זכויות האדם בשטחים שאורגן אז על ידי "בצלם". את הכנס פתח סרט שצולם באחד המחסומים, ובו נראה חייל צה"ל מכה מכות נמרצות פלסטיני מבוגר ש"התחצף" אליו. את פרטי המקרה המדויקים כבר איני זוכר, אבל אני לא מצליח לשכוח את תחושת הקבס שתקפה אותי לנוכח המעשה. העיניים המושפלות של אותו אדם שהיה יכול להיות אבי הקשו עלי את הנשימה. התביישתי בשבילו, התביישתי בשבילי והתביישתי בשביל החייל שלבש מדים, שגם היום בגיל 53 אני מתעקש להמשיך ללבוש אותם בגאווה.
אבל אז החלו המגיבים לעלות ולדבר. חלפו לא מעט דקות עד שהבנתי מה הפריע לי בביקורות שהוטחו במעשה המזעזע. הייתה זו המשטמה שעלתה מדבריהם כלפי אותו חייל. הם שנאו אותו בכל ליבם. הוא ייצג עבורם את הרוע המוחלט. כשהם הביטו בסרט הם ראו אותו בשחור לבן: היה שם רק קורבן חסר ישע ועבריין מתועב.
לעומתם, כשאני צפיתי בסרט, אני ראיתי שני קורבנות: את המבוגר המוכה ואת החייל הצעיר שמוצב בסיטואציה בלתי אפשרית, בגלל שאנחנו שלחנו אותו לשם. הם ראו חייל ורמאכט במדי צה"ל. אני ראיתי את בני ששגה. זה היה הבדל גדול שעם השנים הרחיק אותי מאותם חוגים, ולעניות דעתי הביא אותם להתנתק לגמרי מהחברה הישראלית ולוותר על יכולת ההשפעה עליה.
אותה תחושה הדהדה בי כשפורסמו הסרטונים האחרונים מחברון של חיילי גבעתי. שוב הפכו החיילים, המכה והמקלל, לנציגי השטן עלי אדמות על ידי צד אחד (שמתקרא שמאל) ולמגיני הכבוד היהודי מתחת לשמיים על ידי הצד שמנגד (שמכנה עצמו ימין). אלה רואים רק את המוכים והמקוללים ואלה רואים רק את המכים והמקללים. כל צד והמגיבנים האוטומטיים שלו. אבל ממש כמו אז, אנחנו לא עוסקים בסרט שחור לבן שבו יש רע מוחלט וטוב ברור. אם משהו מוסכם לגבי חברון, זה שמדובר בסרט רב-ממדים ומסובך עד אימה.
לכן גם אם ברור שחייבים להעניש את החיילים שהתנהגו בניגוד לציפיות מהם ולכללים הבסיסיים, אסור להתעלם מהתמונה הכללית. מדובר באחד המקומות המורכבים ביותר לשירות (ולכן גם השנואים ביותר על החיילים והמפקדים); מקום שבו החיילים, שנשלחו לשם בעל כורחם, מוקפים אינסוף איומים מכל עבר. מקום שהפחד מצמית בו גם בלי שבאים מבקרים מבחוץ ומוסיפים את ליטרת הדלק שלהם לבערה הכללית.
לצער כולנו, חברון אינה לונדון, וחיילי גבעתי אינם אנשי משמר המלוכה הבריטי שמאומנים במשך שנים לא להגיב לציבור שמנסה לחלץ מהם תגובה "מצחיקה" לטובת הטיקטוק. אם לדעת אותם פעילים החיילים חסמו את דרכם ללא סמכות, הם לא היו צריכים לנסות להוכיח אותם על טעותם עד שאותו חייל סוגר את הדיון באמירה הילדותית ש"אני החוק ואני אחליט מה מותר ומה אסור פה".
פרופ' יובל אלבשןההיתממות של הפעילים מקוממת. מה הם ציפו שיקרה? שאותם חיילים - מותשים ומתוחים עד לקצה יכולתם - ישלפו את נוסח החוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) התשכ"ז-1967 ויפצחו יחד איתם בשקלא וטריא בנוגע לחוקיות מעשיהם? אני משוכנע שמי ששירת בעבר כלוחם (הוא או ילדיו) מקרב אותם פעילים מבין זאת לבד.
מה שהיו צריכים לעשות אותם פעילים זה להישמע להוראות החיילים בשטח ולהפנות את טענותיהם לעבר מי שהציב אותם שם: ממשלות ישראל לדורותיהן. את המצלמות של הניידים שלהם היו צריכים לכוון לעבר הכנסת בירושלים, ולא לעבר הבודקה העלובה בחברון. כאנשים שמתקראים "שמאל" הם היו צריכים להיות הראשונים להבין את הקושי הבלתי נסבל בשירות במקום הזה, לבקש את סליחת החיילים שאנחנו שלחנו אותם לשם, ולהבטיח שיעשו הכל כדי לסיים את מצב הדברים הזה.
לא, זה לא פוטר את החיילים מעונש אבל זה גם לא מעניק תשואות לפעילים. כך זה תמיד בחברון: איש לא מנצח. כולם מפסידים.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
