(צילום: משי בן עמי)
מחר (יום ד') יישמע הצלצול, השער יפתח ושנת הלימודים תשפ"ב תתחיל. לאחר דיונים רבים של מקבלי ההחלטות, נקבע שחרף מצב התחלואה בקורונה, וימי הלימוד הפחותים במהלך חודש ספטמבר, התלמידים והמורים ישובו אל כיתות הלימוד.
שרת החינוך הגדירה את פתיחתה של השנה כ"צו השעה", אך נראה שדבר לא השתנה מהשנה שעברה. הקיבעון המחשבתי ולצידו חוסר היכולת לקבל ההחלטות, לא השתנו כלל ונשארו בדיוק כפי שהיו בשנה שעברה.
הביקורת הזו, שמשקפת את תמונת המצב הנוכחית, הייתה חלק מהקמפיין הפוליטי של כמעט כל אחד מחברי הממשלה, מראש הממשלה ועד אחרון חברי הקואליציה.
עד כה לא נקבע מתווה אחיד לכלל בתי הספר שייתן מענה לכל התרחישים האפשריים, בין אם בתי הספר ייסגרו ובין אם לא; מתווה שלא ישאיר אף תלמיד מאחור.
גורמים בממשלה, גם אחרי השנה האחרונה, לא מבינים את גודל השעה וחשיבותה של פתיחת מערכת החינוך, אפילו ל"כמה ימים", ואינם מוכנים להציג פתרונות נוספים. הם אלו שכנראה כבר החליטו להניח את ילדי ישראל מאחור.
כתלמיד שלומד במערכת הזו מתחילתו של המשבר ומכיר אותה, קראתי כבר בשנה שעברה ללמד בשטחים פתוחים, להעניק סמכויות לרשויות המוניציפליות ולהקים חללי למידה בשטחים פתוחים - שיאפשרו למידה רציפה ובטוחה ויהוו פתרונות אפשריים למניעתה של נשירת התלמידים מהמערכת.
במציאות הנוכחית, אין פלא שאחוז התלמידים שנושרים מהמערכת גדל והולך, כי הכל תחת עיקרון פשוט אחד: "ילדי ישראל, אחרי הכל".
- משה גרינברג הוא תלמיד כיתה י"א בחדרה
