במבט ראשון על מחלקת קורונה ג' במרכז הרפואי וולפסון בחולון הכל נראה בשליטה. מאושפזים פה בסך הכל 14 בני אדם, ולעת עתה אף אחד מהם לא מונשם. אלא שתוך כמה דקות במחלקה מתברר שזוהי תמונה חלקית בלבד. בזמן שיש מי שממהרים להכריז כי "תם הטקס" והישראלים מריחים את סוף הגל החמישי, ביקור במחלקת קורונה ג' הוא תזכורת כואבת שהסכנה עוד לא חלפה, אלא להפך: גל האומיקרון מכה בימים אלו בעוצמה בבתי החולים בכל הארץ כמו וולפסון, שנותן מענה לתושבי יפו, בת ים, חולון ובעיקר לבתי האבות באזור. כמה קשה? עד כדי כך שנאלצו לפתוח כאן לראשונה מחלקת קורונה שלישית.
ריאיון עם שלושה מנהלי מחלקות קורונה
(צילום: נויל האריס)
"שתי המחלקות האחרות פשוט מפוצצות ואי אפשר עוד להכניס בהן סיכה", מסבירים בוולפסון. "זו הפעם הראשונה מאז התפרצות מגפת הקורונה בישראל שנפתחת בוולפסון מחלקת קורונה שלישית, וזה בנוסף לחולים מאומתים שמאושפזים בבידוד ביתר מחלקות בית החולים".
עד כה, במשך כל גלי התחלואה, הסתפקו בבית החולים בשתי מחלקות בלבד. בשבוע שעבר, כאמור, כבר לא היה עוד מקום: כאשר הגיע מספר המאושפזים ל-130, מחציתם במצב קשה, נאלצו להמיר מחלקה קיימת למחלקת קורונה נוספת. "בשנתיים האחרונות בית החולים לא התמודד עם מספרים כאלו", מודים פה. "לא פעם הגענו לקצה, אבל מעולם לא היו כאן מעל 130 חולים בעת ובעונה אחת".
עירוי של וודקה
מחלקת קורונה ג' בוולפסון, כמו רוב המחלקות ברחבי הארץ, נפתחה על חשבון מחלקות אחרות. הפעם זו הייתה מחלקת הנוירולוגיה. המשמעות: כל החולים הנוירולוגים, בהם מטופלים שעברו שבץ או מתמודדים עם אפילפסיה או הפרעות זיכרון ותנועה - פוזרו למחלקות אחרות כדי להמשיך באשפוז במחלקה שאמורה לתת את המענה הטוב ביותר שניתן להם, בהתחשב באילוצים. נכון, הרופאים מהמחלקה המקורית ימשיכו לבקר אותם, אך גם אם אף אחד לא יודה בזה - הם לא יקבלו את הטיפול האופטימלי שיכלו לקבל במחלקה הנוירולוגית. זהו לא רק המקרה של וולפסון. כל בית חולים בוחר לצמצם, לסגור ולמעשה לפגוע, בלית ברירה, בטיפול של מאושפזים מסוימים על מנת לתת מענה למאושפזי האומיקרון.
אני מתמגן ונכנס למחלקה. את פניי מקבל האח האחראי בוריס לוינסקי, בן 33 מחולון. היינו יחד במשך כמה שעות. במהלכן לא ישב אפילו פעם אחת לנוח ובמקביל גם חפף את האחות מרי, שזו המשמרת הראשונה שלה כאן במחלקת הקורונה. לוינסקי הוא אח כבר שמונה שנים. גם אותו, בדומה ליתר הרופאות, הרופאים, האחים והאחיות - שום דבר לא הכין למגפת הקורונה. והוא היה כאן מהיום הראשון. "בגלים הקודמים הייתי יכול להיות שמונה שעות ברצף בתוך המחלקה, עם כל המיגון", הוא אומר.
אנחנו עוברים בין החדרים. לכל אחד מהמאושפזים סיפור אחר. חלקם מושתלי איברים, אחרים מתמודדים עם מחלות כמו סכרת. אחת מהן היא אישה בשנות השבעים לחייה שמאושפזת בחדר המוגבר של המחלקה, בו מטופלים החולים המורכבים יותר שזקוקים לליווי ולעיתים מונשמים. היא נראית חלשה, אבל גם במצבה הקשה, לא איבדה את חוש ההומור. במהלך המשמרת לוינסקי נכנס בכל כמה דקות לחדרה של האישה לבדוק את רמת הסוכר שלה. באחת הבדיקות נראה שיש ירידה די דרסטית ולוינסקי מחבר לה עירוי, שאמור להעלות את רמת הסוכר. "שים לי וודקה במקום", צוחקת איתו האישה. במהלך המשמרת יהיו עוד כמה דיאלוגים משעשעים בינו לבינה על אוכל ובישולים. גם בצל המצוקה הקשה, הפיזית והנפשית, שומר לוינסקי על חוש ההומור עם המטופלים.
"מאז ומתמיד אני משתמש בהומור. זה גם מקל עליי את הסיטואציה וזה גורם להם להרגיש יותר בנוח. הם חרדים, הם מודאגים, במיוחד עכשיו כשהם לבד. הם מרגישים חוסר ודאות וחוסר אונים וההומור נותן להם הזדמנות לצאת מהמקום המפחיד שהם נמצאים בו, וזו הדרך להתחבר אליו", מסביר לוינסקי.
הוא מודה כי בסוף היום, על אף העייפות - הנפשית לא פחות מהפיזית - הוא חש סיפוק רב. "ברגע שאתה נותן מענה למטופלים אז בסופו של דבר אתה יוצא מהעבודה עם תחושה טובה וסיפוק. כשאתה רואה את המטופלים לכל הפחות לא מחמירים, אז זה יום טוב עבורי". הצורך במיגון ובידוד, הוא מודה, מקשה מאד על הטיפול, יותר מאשר במצבים אחרים. "האתגר הוא שלמרות שאנחנו נותנים למשפחות להיכנס, זה עדיין קורה פחות מביתר המחלקות. זה מרגיש מאוד מבודד והריחוק המשפחתי שיש למטופל וההרגשה שלו שהוא לבד, אז המטרה היא לעטוף אותו בכל מה שאפשר".
"ההומור מקל את הסיטואציה. החולים מודאגים כשהם לבד, חסרי ודאות וחסרי אונים, וההומור נותן להם הזדמנות לצאת מהמקום המפחיד שהם נמצאים בו"
את המראות של החולים מונשמים, סובלים, חלקם אפילו נפטרים, הוא לא ישכח לעולם. "זה לא כיף לחזור לעבוד במחלקת קורונה, ויש מקרים שיושבים לי בראש ושנחרטו לי בזיכרון", הוא מודה. "אבל אני מנסה להפריד ולהיות עם הפנים קדימה למטופל הבא".
בינתיים אנחנו עוברים לחדר הסמוך, שם מתמודד אחד החולים היותר מורכבים עם בעיות נשימה. "הוא ככל הנראה יגיע להנשמה למרבה הצער", מעריך הצוות. החולה מתקשה לנשום, ובהמשך מבקש משקפי חמצן כדי להקל עליו. העובדה שלוינסקי דובר רוסית מקלה על חלק מהמאושפזים המבוגרים כאן, שמתקשים לדבר בעברית. הוא פונה אליהם, מדבר איתם ומוודא שהכול בסדר איתם. במשך כל הזמן הוא והאחות מרי מקבלים הוראות מבחוץ על מאושפזים בחדרים השונים שפונים לעזרה. כאמור, הם לא יושבים על הכיסא לרגע אחד.
מצוקת כוח האדם במחלקה, כמו ביתר המחלקות בכל הארץ, ניכרת גם כאן. רק לוינסקי ומרי נמצאים ובדרך כלל הרופא נמצא מחוץ למחלקה. כלומר, איש צוות סיעודי אחד לכל שבעה חולים. וזהו יחס שעוד נחשב לטוב: בשתי מחלקות הקורונה האחרות לעיתים ישנם ארבעה אנשי צוות סיעודי בלבד למעל ארבעים חולים. כן, אח או אחות אחת לכל עשרה חולים. זו תוצאה של הרעבה רבת שנים של מערכת הבריאות, שמראש נכנסה ענייה למשבר. אך זו גם תוצאה מכך שמאות אנשי צוות שוהים בבידוד בעקבות חשיפה למאומתים או הדבקה בנגיף - מה שכמעט משתק מחלקות שלמות.
בינתיים, רמת הסוכר של המאושפזת מהחדר עולה בחזרה. "את רואה שאת יכולה?", אומר לה לוינסקי והיא מחייכת אליו בחזרה.
התחלואה שמתחת לרדאר
"בהשוואה לגלים הקודמים יש לנו כמות הרבה יותר גדולה של חולים, פי 1.5 ואולי אפילו יותר משיא החולים שהגענו אליהם בגל דלתא", אומרת ד"ר יסמין מאור, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בוולפסון. "אם בשיא גל הדלתא היו שתי מחלקות פעילות ישנן כיום שלוש מחלקות ובנוסף חולים לווייניים ברוב מחלקות בית החולים. בניגוד לתחושה שרווחת בציבור, החולים שמגיעים לאשפוז הם חולים קשים, חלקם גם חולים קריטיים מונשמים". היא מודה ששיעור היחסי של החולים שמצבם מידרדר בגל האומיקרון נמוך מבעבר: "אך בגלל שהתחלואה כל כך רחבה אז העומס על בית החולים הוא קיצוני".
לדבריה, מה שמתחיל להיראות כמגמת ירידה בנתוני משרד הבריאות, למשל הירידה במקדם ההדבקה, עוד לא מתורגם למציאות במחלקות הקורונה המוצפות. "באשפוזים בינתיים לא חל שינוי בבית החולים. נהפוך הוא, יש החמרה ואחוז החולים הקשים שאנחנו רואים הוא יותר גבוה לעומת מה שראינו לפני שבועיים", הסבירה. "אם באמת המספרים והירידה במקדם ההדבקה היא אמיתית, וברור שהרבה נדבקים הם 'מתחת לרדאר' ולא מדווחים והתכנון מצליח להתגבר על זה - אז הירידה הזו אמורה להוביל לירידה בהדבקות בשבוע או בשבועיים הקרובים. ועם הירידה בהדבקות בדיליי של שבועיים שלושה נראה גם ירידה בחולים הקשים. החולים הקשים הגיעו מאוחר והם יהיו האחרונים להתפנות". היא הבהירה כי בגל האומיקרון "התחלואה היותר קשה - בקרב אנשים שלא מתחסנים".
ד"ר ענת אנגל, מנהלת בית החולים וולפסון, הדגישה את הצורך בהגדלת מספר המיטות במחלקות לטיפול נמרץ ובהשקעה בכוח אדם מיומן. "בתקופות עומס כמו זו של פנדמיה אנחנו חווים במלוא העוצמה את החוסרים", אמרה. "יחד עם זאת חשוב להדגיש שיש לנו צוותים מסורים ומקצועיים שהמערכת ללא ספק חזקה בזכותם".
