לאחרונה רעשה המדינה עקב העלאת מענק הרמטכ"ל לגמלאי צה"ל. מבלי להיכנס לדיון החשוב כשלעצמו אם הייתה ראויה או לא, מרגע שהוחלט להעלות - במיליארדים רבים - את התקציב לגמלאי צה"ל, אין ספק שבאותה נשימה ובאופן מיידי הייתה צריכה להתקבל החלטה לשנות מן היסוד את אופן התגמול והשכר של חיילי החובה, שבמקרה הטוב עומד על מעט יותר מ-1,500 שקל בחודש, ולרוב הרבה פחות.
סוגיית גמלאי צה"ל הייתה חשובה לשר הביטחון בני גנץ, לרמטכ"ל אביב כוכבי ואפילו לשר האוצר אביגדור ליברמן, וכששלושה בכירים מסדר הגודל הזה מסכימים על משהו שהוא דחוף, אפשר להיות בטוחים שהפתרון התקציבי יופיע לו מייד. דוקרת לי בצד העובדה ששלושת לוחמי הקצבאות לעיל מציגים גרירת רגליים תמוהה ומעליבה בכל מה שקשור לאלה שלפני כולם היו צריכים לקבל שדרוג משמעותי בשכרם המביש. אבל לחיילי החובה אין לוביסטים, אין יח"צנים, ומתברר שגם לא גב בקומה ה-14 בקריה.
לפני שנים ספורות חצינו את הסף: יש כיום פחות בני 18 שמתגייסים לצה"ל מאשר כאלה שאינם מתגייסים. אלו לא רק החרדים והערבים שמדירים את רגליהם מנעלי הצבא הגבוהות. תופעת ההתחמקות מצה"ל חוצה מגזרים וקהילות. יש כאלה שמגיל צעיר ניפחו להם ההורים תיק רפואי מוגזם של אלרגיות ולקויות, מלש"בי שוקולד ושמנת שבצו הראשון מסבירים למאבחנת ששמיכה צבאית עושה להם פריחה, אוהל עושה להם ביעותים ומנת קרב עלולה להחריב להם את הקיבה. גם הקב"ן שפעם היה מילת גנאי הפך לכרטיס יציאה לגיטימי. השורה התחתונה היא שצבא העם הפך לצבא חצי העם.
מעסיקים יתרשמו יותר מניסיון מקצועי ותואר ראשון מאשר מתפקידך האחרון כצלף בגולני. הגיעה השעה להשוות את תנאי הפתיחה לאלה שלא התגייסו לצה"ל מלכתחילה
רבים מאלה שמתחמקים מצה"ל לא שוקטים על השמרים בזמן שחבריהם משרתים. הם עושים תואר ראשון, או עובדים, או אפילו פותחים עסק קטן. בניגוד לחבריהם שנאלצים להמתין לגיל 21, הם מתחילים את חייהם כבר בגיל 18.
נכון, יש כאלה שיוצאים מהצבא עם ניסיון ורשת קשרים ענפה. העיתונים מלאים בסיפורי הצלחה של בוגרי 8200 ותלפיות שנחטפים בשוק האזרחי הודות לשירות הצבאי שלהם, אבל מדובר בלא יותר מכמה מאות בודדות של חיילים ששירתו ביחידות קצה. הרוב המכריע של חיילי החובה לא ייחטף לחברות הייטק או לתפקיד יוקרתי אחר. חייל משוחרר ממוצע יוצא מהשירות ללא ניסיון רלוונטי לשוק העבודה.
ואמת נוספת חייבת להיאמר: רוב חיילי החוד - החי"רניקים, הטנקיסטים ושאר הלוחמים שבקו האש ובנקודות החיכוך - לא מגיעים מאותן השכונות שמהן מגיעים חיילי 8200, חיילי העתודה וקורס טיס. כור ההיתוך הצה"לי לכאורה נותן הזדמנות שווה לכל בן ובת 18, אבל נסיבות כגון השכלת ההורים, מערכת החינוך המקומית ומקום המגורים הם עדיין פקטור משמעותי ביכולת להגיע ליחידות היוקרתיות שנותנות את הדחיפה הרצינית לתחילת החיים באזרחות.
ומכיוון שכאלה הם פני הדברים, העלאת שכרם של חיילי החובה ובראש ובראשונה של חיילי החוד הלוחמים היא בגדר חובה.
איתן כבלצילום: יאיר שגיא אני עוד זוכר דור אחר, שבו נערים בני 18 הסתערו על הבקו"ם ועל הנעליים האדומות, ולא הייתה בהם תחושה זולת זכות גדולה שנפלה בחלקם. הזמנים השתנו. אם פעם כנפי צניחה היו מגדלור של גאווה, היום לעיתים הן תמרור של פראייריות. בני הדור שלנו ראו במונח "לוחם" את התגשמות המאוויים, החלומות והפריצה אל עתיד שטומן בחובו לא רק הזדמנויות אלא גם הערכה אזרחית.
אנחנו כבר לא בקנזס יותר. גם לא בשא-נור. מעסיקים יתרשמו יותר מניסיון מקצועי ותואר ראשון מאשר מתפקידך האחרון כצלף בגולני. הגיעה השעה להשוות את תנאי הפתיחה. במדינה שבה יוקר המחיה מרקיע שחקים, אסור לראות חייל שלוקח הלוואות לצורכי בסיס כי אין לו. זה מבייש אותנו כחברה לבקש מהם הכל – לפעמים מילולית, את "הכל" - ולתת כל כך מעט בתמורה.
- איתן כבל היה שר וח"כ מטעם מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
