החל מאתמול, ברירה נוראה עומדת בפני העם האוקראיני. הוא יכול להילחם. להיאבק "עד אחרון הכדורים", כפי שאמר ראש המודיעין הצבאי האוקראיני לאחרונה. לפתח מלחמת גרילה בין הבניינים בקייב הגדולה, על שלושת מיליון תושביה, קרבות מבית אל בית. התוצאה של המלחמה הזו תהיה, כמעט בוודאות, השמדה של כל אזור ופלח באוכלוסייה שיתנגד. המודיעין האמריקאי תידרך בשבוע שעבר כי הרוסים הכינו רשימה של אוקראינים שיחוסלו או "יישלחו למחנות" כאשר הכיבוש יושלם. זה יקרה בכל מקרה. אך אם האוקראינים יעמידו התנגדות נחרצת בפני הפולש, כפי שכל אומה מבטיחה לעצמה שיקרה במצב כזה, התוצאה תהיה אלפי מתים – ואז, אולי יותר. העולם יריע לאומץ ליבה של קייב. יהיו קונצרטים, והרבה צקצוקים של כולנו בטלוויזיה. המערב ישגר תחמושת, אולי בתי חולים שדה. האוקראינים יספגו המון אמפתיה והבנה.
טורים קודמים של נדב איל:
במקביל, מדינתם תיהרס, חבריהם ייהרגו, ילדיהם יישבו במקלטים, וככל שהקרב יהיה מיתולוגי יותר, בסופו התמונה תהיה דומה למדי. מי שרוצה לדעת מהי, שיחפש בגוגל על תוצאותיה של מלחמת צ'צ'ניה השנייה. זו המלחמה שעשתה את פוטין; שהשיבה את צ'צ'ניה לפדרציה הרוסית, הכניעה את המורדים שם, הבהירה שיש בעל בית חדש במוסקבה. כדי להגיע למטרות הללו, הוא פשוט שרף את גרוזני כולה, השמיד אותה. היא נראתה כמו דרזדן אחרי מלחמת העולם השנייה כאשר פוטין סיים.
4 צפייה בגלריה
אם האוקראינים יעמידו התנגדות נחרצת בפני הפולש, התוצאה תהיה אלפי מתים - ואז, אולי יותר
(צילום: רויטרס)
והעולם שתק. הוא גם שתק והמשיך לעשות ביזנס עם מוסקבה אחרי שזו פתחה במלחמה עם גיאורגיה, או שיגרה את לוחמיה לסוריה, או פעלה לרצוח את מתנגדיה בבירות זרות; ליטוויננקו, שחצה את הקווים והורעל בפולוניום רדיואקטיבי בלונדון, או סקריפל, עוד איש ביון רוסי, שהורעל עם בתו בגז עצבים. הבריטים זעמו, התנפחו, פירסמו הרבה מאמרים – ובמקביל, נתנו לרוסים של פוטין לקנות הכל בלונדון, מקבוצות כדורגל דרך פנטהאוזים ועד פוליטיקאים.
האפשרות השנייה של האוקראינים היא להניף דגל לבן ולאבד את עצמאותם. הרי "אנחנו עם אחד", כלשונו הצינית של פוטין. כניעה כזו תציל חיים רבים, אך היא לא תכלול רק השפלה. הרוסים וסוכניהם יחקרו, יענו וירצחו את מתנגדיהם. הם לא נכנסו למלחמה הזו כדי לסגת, ולקבל בעוד שנתיים-שלוש משטר חופשי ודמוקרטי, שוב. המטרה של מוסקבה תהיה להשמיד לחלוטין דרישות של עצמאות אמיתית באוקראינה. האוקראינים היו תחת המגף הסובייטי במשך עשרות שנים. הם נדרשים לחזור אל מתחת למגף של פוטין.
את המציאות תמצאו בפוסט שפירסם הרמטכ"ל הגרמני. "אתה מתעורר בבוקר ומבין שיש מלחמה באירופה. והבונדסוור, הצבא שיש לי את הזכות להוביל, נותר ערום ועריה"
שתי הברירות הללו הן מזעזעות. ההשלכות שלהן על הביטחון הגלובלי נוראות. כך אמר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בפני באי הכינוס במינכן, רק לפני כעשרה ימים: "הארכיטקטורה של הביטחון העולמי שברירית, ונדרשת לעדכון. הכללים שעליהם הסכים העולם לפני כמה עשורים לא עובדים יותר. הם לא שומרים עלינו מאיומים חדשים ולא אפקטיביים בהתגברות עליהם. זה כמו לקחת סירופ נגד שיעול כאשר צריך חיסון נגד קורונה. לפני שלוש שנים אמרה כאן אנגלה מרקל: 'מי יתקן את ההריסות של הסדר העולמי? כולנו, יחד'. הקהל פה הגיב בתשואות בעמידה. אבל למרבה הצער, מחיאות הכפיים המשותפות לא היתרגמו לפעולה משותפת. כעת, כאשר העולם שוב מדבר על מלחמה גדולה, הנה השאלה – האם נותר משהו לתקן בכלל?".
מילים יפות ומרשימות, ובכלל, הקומיקאי לשעבר זלנסקי גדל אל תוך תפקידו ומצא את המילים המדויקות כדי לתאר את מצוקת ארצו, את צדקתה. הוא הזדהר במשבר הזה במנהיגות רטורית, מוסרית.
למרבה הצער, את המילואים הוא גייס רק אחרי שהרוסים התחילו למעשה את פלישתם. רק כאשר הטנקים דהרו מבלארוס, הודיעו בקייב על חלוקת נשק ל"וטרנים". אוקראינה נקטה קו מורכב, מנוגד. לעולם היא אמרה: הרוסים על הגדרות. לציבור שלה היא טענה, וחזרה וטענה, שהכל בשליטה. קייב הטילה ספק פומבי בהערכות המודיעין האמריקאיות ואף פעם לא הצהירה שהמלחמה בפתח. האוקראינים (ואגב גם הציבור הרוסי) לא האמינו שזה עומד לקרות, ואף אחד לא התחיל לנגן מארשים צבאיים, לבצע גיוס כללי של החברה, למלא שקי חול, להכין אותם לאפשרות של מוות למען המולדת.
כל אדם הגון שרוצה שילדיו יחיו בעולם בטוח יחסית צריך לקוות שהתוכנית הרוסית תיכשל. שאוקראינה לא תיכנע, וגם לא תשועבד אחרי מלחמה נוראה. ומצד שני, הזמן לתקוות חלף. מי שמחפש את המציאות, יוכל למצוא אותה בפוסט (!) שפירסם בלינקדאין (!!) הרמטכ"ל הגרמני בבוקר הפלישה הרוסית. "אתה מתעורר בבוקר ואתה מבין שיש מלחמה באירופה", הוא פותח. "בשנה ה-41 של שירותי בזמן שלום בצבא לא האמנתי שנחווה עוד מלחמה. והבונדסוור, הצבא שיש לי את הזכות להוביל, נותר פחות או יותר ערום ועריה". "ערום ועריה" זה תרגום שלי, הוא בחר במילה Blank, דהיינו ריק מתוכן.
"האפשרויות שיש לנו להציע כדי לתמוך בברית נאט"ו מוגבלות ביותר. כולנו ידענו שזה עומד להגיע ולא הצלחנו לשכנע בטיעונים שלנו כך שיוסקו המסקנות מסיפוחו של חצי האי קרים. זה לא מרגיש טוב! אני כועס מאוד!"
כך מדבר הרמטכ"ל של המדינה החזקה ביותר ביבשת אירופה מבחינה כלכלית, הבלם המערבי הקדמי בפני מוסקבה.
ב־19 בספטמבר 1938 נפגש דוד בן-גוריון עם שר המושבות הבריטי. כעבור כעשרה ימים ייחתם הסכם מינכן. הבריטים הודיעו לבן-גוריון ולחבריו שהם מתעתדים לסגת מתוכניות החלוקה שהסתמנו של ארץ ישראל, ולבלום עוד את העלייה היהודית. עבור בן-גוריון, הדברים התחברו עם הפייסנות כלפי הדיקטטורים הפשיסטים, היטלר ומוסוליני. וכך הוא כתב: "התקופה שאנו חיים בה היא תקופה של מדיניות כוח. נפסלו הערכים המוסריים. ניטל כוחן של תביעות היושר והצדק. האוזן – אוזן השליטים – אטומה ואינה מסוגלת לשמוע אלא קול תותחים. וליהודים בגולה אין תותחים".
הפלישה יצרה מציאות חדשה. מדינות קטנות יביטו היטב במה שמחוללים הרוסים. סינגפור, טאיוואן; גם יפן, המדינות הבלטיות, וכמובן ישראל. מסקנתן תהיה ברורה: אין מנוס מהתעצמות צבאית, התחמשות עד צוואר וניסיון לכרות ברית עם מדינה ענקית, ארה"ב, סין או רוסיה.
חשבתי על הציטוט הזה אתמול בבוקר, כאשר הטלפון זימזם עם הודעות שהרוסים החלו את פלישתם. הרבה מילים, ים של מילים, אוקיינוס, נשפכו במערב בחודשים האחרונים. נאום אחרי נאום של הנשיא ביידן, ושר החוץ בלינקן. התכנסויות חירום של שרי האיחוד האירופי, ואזהרות של ברית נאט"ו. תיאור מדוקדק של נתיבי הפלישה הרוסיים, תוכניות הכיבוש וההרג שלהם, הדיונים הסודיים ביותר בתוך הקרמלין. וכל המילים הללו שינו דברים בעולם, ללא ספק, אך התקופה שבה אנחנו חיים היא של מדיניות כוח, כנראה. אוזן השליט במוסקבה אטומה, ושומעת רק את קול התותחים. אשרינו שליהודים, בניגוד לתקופתו של בן-גוריון, יש תותחים ומדינה שמפעילה אותם; שברגעים האלה, כשאתם קוראים את הטור הזה, ניצבים נציגים של משרד החוץ הישראלי בנקודות גבול בפולין, בסלובקיה, במולדובה, בהונגריה וברומניה עם הוראות לסייע לבעלי אזרחות ישראלית שנמלטים מאוקראינה המופצצת והמוכה.
אך בן-גוריון גם טעה. הוא סבר שממשלת צ'מברליין היא העתיד, שהפייסנות והכניעה בפני היטלר הם רוח הזמן, הצייטגייסט. אך בתוך פחות משנה יחזור ווינסטון צ'רצ'יל מהשממה הפוליטית ויציג בפני העולם עמדה מוסרית, תביעה של יושר וצדק. היא לא תספיק כדי להציל את אירופה על היהודים שלה, אבל תבסס מוצב אחרון של ציוויליזציה בפני הברבריות. ברבריות, אגב, היא המילה שבה השתמש האיחוד האירופי אתמול, כדי לתאר את הפלישה של פוטין. תמונות מעומעמות מיום חמישי בבוקר מכפר אוקראיני עני הראו אופניים שבורים, ומישהו או מישהי שרכבו עליהם, מוטל מת על הכביש. זו הייתה התמונה הראשונה של אזרח אוקראיני מת שיצאה מהמדינה. היא לא תהיה האחרונה.
הפלישה יצרה מציאות חדשה. אין ספק שמדינות קטנות יביטו היטב במה שמחוללים הרוסים. סינגפור, טאיוואן; גם יפן, שביטחונה תלוי בעצם בארצות־הברית. המדינות הבלטיות, וכמובן מדינת ישראל. מסקנתן תהיה ברורה: אין מנוס מהתעצמות צבאית, התחמשות עד צוואר וניסיון לכרות ברית עם מדינה ענקית, ארה"ב, סין או רוסיה.
ישראל ניסתה ללכת בין הטיפות עד כה. אתמול זה נגמר. שר החוץ יאיר לפיד הודיע כי ממשלת ישראל מגנה את הפלישה הרוסית, ההפרה החמורה של הסדר הבינלאומי. הבעיה שתתפתח בין ירושלים לוושינגטון תעסוק בסנקציות עצמן. האמריקאים ידרשו מכל בעלי בריתם ליישר קו עם עיצומים משתקים על הכלכלה והחברה הרוסית. ישראל לא תקבל פטור.
החלטות קשות מצפות לירושלים, ולמדינות קטנות רבות אחרות. ביקום של גלובליזציה וסדר עולמי, אלה מדינות כמו ישראל שמשגשגות. כאשר הכוח מדבר, הקטן חוטף.
אתמול בבוקר, בערך בשעה שטנקים רוסים החלו שועטים מכיוון בלארוס לעבר קייב, שיחררה סוכנות המכס הסינית הודעה לקונית. כעת, אמרה הסוכנות, אפשר לייבא חיטה מכל האזורים השונים של רוסיה – במקום ממחוזות מסוימים. ההצהרה הזו באה בעקבות הביקור האחרון של ולדימיר פוטין בבייג'ינג; הצדדים הבטיחו כי מהרגע הזה, ליחסיהם אין עוד גבולות, ואין מגבלות כלכליות. יצוא של חיטה רוסית לסין, שתמיד זקוקה למזון, הוא בדיוק מסוג צינורות החמצן הקטנים שהמשטר הפוטיניסטי זקוק לו כדי להתקיים בעידן החדש. בעידן הזה, כדי להסיר ספק, ינסה המערב לבודד את רוסיה מבחינה כלכלית. אלה לא יהיו סנקציות, אלא מלחמה כלכלית של ממש. בפעם הראשונה, ינסה המערב לנצח מעצמה חשובה באמצעות כלכלה בלבד.
האם ההודעה הסינית הייתה מתוכננת? האם בבייג'ינג רצו להבהיר למוסקבה, דווקא בבוקר הפלישה, שהם שומרים על גבה? ייתכן. אבל ייתכן בהחלט שההודעה הזו פשוט זרמה בתוך המנגנון הסיני הענק, עוד החלטה סטנדרטית בהתאם לקו המנהיגות הסינית, ותמונות ההפצצות וטילי השיוט ברוסיה לא גרמו לאיש לסכלה. גם אם יוצאים מנקודת הנחה שזה המצב, ראוי להקשיב לדבריה המדהימים של דוברת משרד החוץ הסיני – שנמנעה כמובן מלאשר שסין מזהה פלישה, כלשהי, לשטחי אוקראינה. הנה מה שהיא כן אמרה: "כאשר ארה"ב הניעה חמישה גלים של התרחבות נאט"ו מזרחה, כל הדרך למפתן הדלת של רוסיה, האם היא אי פעם חשבה מה ההשלכות של דחיפתה של מדינה גדולה אל הקיר?"
בעיניי, הציטוט הזה מטריד מאוד, כמעט כמו הפלישה עצמה. הוא ממחיש עד כמה פוטין איננו רק אנומליה מבודדת שמעידה על סדקים בסדר העולמי שנבנה מאז 1945. דבריה של דוברת משרד החוץ הסיני הם המסמר האחרון בסדר הזה. התרחבותה של ברית נאט"ו התממשה כי המדינות במזרח אירופה רצו להצטרף לברית; הן עשו זאת בדיוק משום שחששו מרוסיה. זו הייתה בחירתן החופשית, ואלה הם היסודות של ריבונות – לכרות בריתות. אך הדוברת משתמשת בביטוי "מדינה גדולה", ובעצם יוצרת הבחנה בין שני סוגים של מדינות. אלה שהן משמעותיות ועוצמתיות, שיכולות לכרות בריתות, שאסור "לדחוק את הקיר". אל מול מדינות קטנות. הן אינן יכולות לחתום על ברית הגנה, ויהיו בשר התותחים.
לכאורה, יש פה התייצבות גמורה בצד הרוסי. לא כל כך מהר. הסינים לא ייכנסו לברית של ממש עם רוסיה בטווח הזמן הקרוב; אין להם שום רצון לספוג נזק כלכלי מהותי, וממילא אחד העקרונות היסודיים שלהם הוא שלמות טריטוריאלית ואי־התערבות. אך הם באורח מעשי נותנים לדיקטטור הרוסי לגיטימציה.
