טענה בולטת החוזרת ונשמעת מטעם מתנגדים לרפורמה המשפטית היא זו הנוגעת ל"הפרת הקשר החוזי". האחרון והבולט שבהם היה ראש שב"כ לשעבר נדב ארגמן. למדינה, הם טוענים, יש חוזה איתנו שלפיו היא תהיה דמוקרטית וליברלית, ואנחנו בתמורה נעשה הכול למענה. כעת, הם מדגישים, משהמדינה מפרה את החוזה והופכת לשיטתם מדמוקרטיה ליברלית לדיקטטורה דכאנית, היא לא מותירה להם ברירה אלא להפר את החוזה גם מצדם.
וההפרה היא סיטונאית, כזו הפורמת כל קשר וזיקה למדינה: משתקים אותה באמצעות חסימת נתיבי תחבורה מרכזיים ושדה התעופה; משחירים את שמה בעולם וקוראים למדינות ידידות לצאת נגדנו; מנסים להקריס את הכלכלה, וגולת הכותרת – מובילים סרבנות המונית במערכים רגישים בצבא, במטרה להכניע את הממשלה ולאלצה לקבל את תכתיביהם.
הטענה הזו, על "הפרת החוזה", צורמת את אוזניי עד כאב. שהרי מה זה חוזה? מסמך התקשרות במסגרת משפטית המשקף מפגש רצונות בין צדדים. היש בעולמנו סוג קשר יותר קר, אנליטי, אנוכי ותועלתני מאשר חוזה? קשה וכבדה עליי המחשבה שזהו סוג הקשר שחשים ישראלים למדינתם. אבל כשהם שבים ומתארים את הקשר שלהם למפעל הציוני כ"חוזה", אני מבינה את הקלות הנוראה שבה הם יוצאים בכל כוחם נגד הצד שלתחושתם הפר אותו.
הקשר בינינו לבין המדינה, העומד בבסיס הציונות, הוא עמוק ורב רבדים. זהו קשר דם, קשר דת, קשר היסטוריה וגורל, קשר ייחוד וייעוד. הוא בשום אופן אינו קשר "חוזי". ולכן, גם כשמתגלעות בתוכו מחלוקות, כולל נוקבות ביותר, וכבר היו דברים מעולם, פגיעה מכוונת בכוח הגנתנו העצמית ובחוסן המשקי המשותף לנו, לא יכולה לבוא בשום חשבון ובשום אופן.
זה נובע מרפיון מסוכן ברוח הציונית ומאיבוד כיוון הפושה בקרב חלק קטן מהציבור, המדמה עצמו לחלק גדול. בימי מבוכה וכאב, שבהם מתפתח לנגד עינינו מתוך שורות הצבא מרד בממשלה ומאיים על הכשירות לנהל מלחמת מגן שעלולה לפרוץ בכל רגע, הבה נעשה את המעשה המתבקש. נפנה אחורה אל חכמת העבר ונשאב ממנהיגים ואופן התמודדותם עם משברי הדור עצה לדרך.
כבר היינו במשבר כזה. למעשה, במשבר חמור ממנו בהרבה. גם הוא נבע מאובדן כיוון ומשיקולים אנוכיים של שמירה על כוח פרטי שנצבר. גם אז היו שראו בקשר של עם ישראל עם מדינתו מעין "קשר חוזי" - ראייה שהובילה גם היא לכוח צבאי לנסות ולהתנהל במקביל לצה"ל שהיה בראשית דרכו. אך אז, הודות למנהיגות ציונית עילאית שגילה אז דוד בן גוריון, יצאנו ממנו מאוחדים ומחוזקים משנכנסנו אליו.
במאמר שפורסם כאן בשבוע שעבר התייחס ד"ר דורון מצא לאופן ההתמודדות של ראש הממשלה הראשון עם האירועים שבהם איים "השבט" על הממלכה במהלך מלחמת העצמאות. ד"ר מצא שם דגש על פרשיית אלטלנה, ויש מקום לשים דגש גם על פרשייה אחרת.
בעיצומם של הקרבות, במצב אמיתי של להיות או לחדול, זיהה בן גוריון שהפלמ"ח – עמוד השדרה של כוח המגן העברי – מתחיל להתנהל כצבא בתוך צבא, מכפיף עצמו למקורות סמכות מפלגתיים חיצוניים, מגלה נאמנות לעורף הפוליטי חברתי של מפלגת השמאל מפ"ם, בורר את משימותיו ודורש את התחשבות הממשלה בכוח שצבר.
אפרת שהם הילדסהיימריעל אילןבן גוריון הבין היטב את המחיר הכבד שבפירוק הפלמ"ח תוך כדי המערכה, אבל בשם הממלכתיות, ומתוך הבנה שאין מנוס, זה בדיוק מה שהוא עשה. בתהליך מדורג שארך קרוב לשנתיים, הוא נטל מהארגון את כוחו, פיזר את חייליו, סגר את יחידותיו העצמאיות, התמודד עם מרידות (למשל עשרות חיילי פלי"ם שסירבו להשתבץ מחדש בחיל הים), הדיח את מפקד הפלמ"ח יגאל אלון מתפקידו כמפקד חזית הדרום והביא להתפטרותו מצה"ל.
אוי לנו שהגענו למצב שבו הפלמ"ח של 2023, שנקלע גם הוא לאובדן דרך, מסביר את מרידתו בממלכתיות הישראלית בטענה של הפרת הקשר החוזי איתו. אבל משכך המצב, כבר לימדנו הזקן מה עלינו לעשות. עלינו לגלות עוז לתמורה בטרם פורענות, ולפזר את מוקד המרידה לכל רוח.
- עו"ד אפרת שהם הילדסהיימר היא מנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
