"מדינת ישראל תבטיח חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות" (מתוך מגילת העצמאות)
לפני כמה שנים עתרה קבוצת נשים חרדיות לבג"ץ נגד תקנון מפלגת אגודת ישראל, שקבע שחבר בה יכול שיהיה "כל איש יהודי מבן 18 ומעלה, שומר תורה ומצוות, הנמנה על החרדים לדבר ה' ומזדהה עם אגודת ישראל". כל איש, ובכן, למעט חצי מהאנשים, שלגביהן נקבע: "אישה תהיה זכאית להצטרף לתנועת 'נשי אגודת ישראל', אשר תהווה גוף נפרד - כמצוות ההלכה - הקשור ארגונית ורוחנית לאגודת ישראל".
הנשים טענו שהתקנון אינו חוקי כיוון שהוא פוגע בשוויון ובזכות לבחור ולהיבחר. המפלגה לא הכחישה, אבל טענה כי מול השוויון ניצבת הזכות לחופש דת, מצפון, חינוך ותרבות, וזו רלוונטית לא רק לאדם פרטי אלא גם לקבוצות וקהילות. ובמקרה זה, חופש הדת והתרבות של הקהילה מחייב שנשים לא יכהנו בתפקידים ציבוריים, ובוודאי לא כנבחרות ציבור. זוהי, לתפיסתם, המסורת היהודית, והיא מחייבת שכבודן של בנות מלך יהיה פנימה.
אגודת ישראל לא המציאה את הטענה הזו, היא פשוט יישמה את הרעיון הרב-תרבותי שעלה לארץ מהמערב בשנות ה-90, ושחולל אצלנו, כמו בעולם, פלונטר מסובך וגם מסוכן. תמצית הרעיון היא שאין דרך וגם אין משמעות לחופש שניתן לאדם בתחום הדת, הלשון, החינוך והתרבות, אם לא מבטיחים גם חופש לקהילה שבתוכה הוא מבקש לחיות ושנוהגת בשונה מרוב הציבור.
כי מה המשמעות של חופש לשון לפרט אם, נניח, אין בתי ספר וקהילות שיכולות ללמד בלשון הזו? מה המשמעות של חופש חינוך אם אין הגנה על הזכות של קהילות וקבוצות מיעוט לתת חינוך כדרכן גם אם היא שונה מהחינוך של הרוב? לפי עיקרון זה, הדרך היחידה להבטיח את חופש הדת, הלשון והחינוך של היחיד היא במתן אוטונומיה בתחומים אלה לקהילות מיעוט.
אבל הנה מגיע הפלונטר: ה-מאפיין ה-מרכזי של קהילות המיעוט במדינות המערב, ובתוכן גם ישראל, הוא שהן לא ליברליות. כלומר, לא מאמינות וגם לא מיישמות שוויון בין כל חבריהן, ולא רואות את זכות הבחירה של הפרט כקדושה. כך, בשם ההגנה על חופש הדת, החינוך והלשון, מתאפשרת בעצם פגיעה בנשים, בלהט"ב או בנערות מזרחיות שלא מתקבלות לבתי ספר שנהנים מהגנה על חופש חינוך ותרבות. הרחבת זכויות הפרט הפכה לכלי המרכזי לרמיסת זכויות הפרט.
הנקודה הזאת חשובה כי אנחנו רגילים לראות סיפורים כאלה - מתחום הדת, החינוך והתרבות - כהתנגשות בין "יהדות" ל"דמוקרטיה". אבל בעצם יש כאן התנגשות בין דמוקרטיה ליברלית המתרכזת ביחיד לבין דמוקרטיה רב-תרבותית המתמקדת בקבוצות והקהילות. באותה מידה, אגב, יש כאן גם התנגשות בין פרשנות חרדית של היהדות לבין פרשנות הומניסטית שלה. שהרי העותרות נגד אגודת ישראל היו נשים דתיות שטענו כי בתוך ההלכה וההגות היהודית נטוש ויכוח לגבי היכולת של נשים לכהן כמנהיגות, ואין סיבה להעדיף את הפסיקה האוסרת. כלומר, אין כאן התנגשות בין "יהודית" ל"דמוקרטית" אלא מתח פנים-יהודי ופנים-דמוקרטי.
מנסחי מגילת העצמאות לא חשבו כמובן על השאלות הללו כשהבטיחו את ההגנה על חופש הדת, החינוך והתרבות. הרב-תרבותיות עוד לא נולדה אז והפמיניזם בקושי תורגם לעברית. בטח לא ליהודית. אבל מנסחי המגילה בהחלט ידעו, גם אז, שאחד האתגרים הגדולים שיעמדו בפני המדינה שהם מקימים יהיה יצירת חברה משותפת לאנשים שונים כל כך שהתקבצו מרצון או מכורח. אתגר כללי אבל גם מאוד ספציפי בדיוק לתחומים האלה: הדת, החינוך והתרבות. הם ידעו זאת היטב כיוון שהאתגר הזה ליווה את התנועה הציונית מהיום שבו נולדה ולא מעט פעמים איים על עצם קיומה.
כך היה ב"פולמוס הקולטורה" שהסעיר את הקונגרסים הציוניים הראשונים. אז התווכחו אם חינוך ציוני הוא רק חינוך לעלייה לארץ או שזה גם חינוך יהודי מסוג חדש. יהדות לאומית ולא דתית, ריבונית ולא רבנית. הוויכוח היה כה טעון עד שהוא גרם לפרישה ועזיבה מוחלטת של חלק מהדתיים את התנועה הצעירה ואיים לפרק אותה. הפתרון היה לקבל שאין פתרון, לדחות את הדיון ובינתיים לפצל. וכך הונחו היסודות למה שיהיה לימים החינוך הממלכתי והחינוך הממלכתי-דתי.
בהמשך התעורר הוויכוח על מוסדות המדינה שבדרך, ואיתו האיום: לא תהיה משלחת מאוחדת מול הבריטים, ויהיה ברור שהיהודים לא מסוגלים לנהל מדינה. הפעם הפתרון היה מכתב הסטטוס-קוו המפורסם. וזה לא היה כמובן הסיבוב האחרון. התנועה ששאפה כל כך להקים מדינה יהודית, לא ידעה אף פעם מה לעשות עם היהדות, עם החינוך והתרבות. אז נכון שכתבו במגילה שליחידים ולמיעוטים יובטח חופש בחירה ותיאסר כפייה. אבל מה בכל הנוגע לציבור? למרחב הציבורי? למערכת החינוך? לשבת? לנישואים וגירושים? איך בכלל עושים מדינה יהודית?
נפיצות השאלות האלה הובילה לכך שהן תמיד נדחו לאחר כך - אחרי שתוקם מדינה, אחרי שנקלוט עליה, אחרי שיהיה לנו ביטחון, אחרי שיהיו לנו גבולות ברורים. אחר כך. ובינתיים? טלאי ועוד טלאי, פשרות משונות וסטטוס-קוו שכולל יותר חורים מגבינה.
גם כיום, כשמאות אלפים יוצאים לרחובות להפגין כנגד התוכנית לשינוי משפטי-משטרי, הרבה מהאנרגיה קשורה לחשש מכפייה דתית ופגיעה בנשים ובמיעוטים בשם היהדות, או לחינוך יהודי לא הומניסטי, כי גם היום, 75 שנה אחרי הקמת המדינה, השאלה הזו ממשיכה לבעור מתחת לציבוריות הישראלית. באופן אבסורדי, היהדות שהיא הצדקת הקיום של מדינת ישראל, ואמורה הייתה להיות הדבק המחבר של רוב תושביה, הפכה לאחד מגורמי המחלוקת והפירוד המשמעותיים ביותר.
אנחנו נוטים לחשוב שזו מלחמה בין חילונים לדתיים ובין יהדות לדמוקרטיה. אני לא מסכימה. אני משוכנעת שרוב החילונים בישראל רוצים לחיות במדינה יהודית, כמו שרוב הדתיים רוצים לחיות במדינה דמוקרטית. אין לי ספק שרוב מוחלט של הציבור רוצה זהות יהודית חזקה שתחבר אותו ואת ילדיו לארץ ולעם ותיתן תשובה לשאלה למה דווקא כאן. אלא שהוא לא רוצה שיכפו אותה עליו. הוא רוצה פסח אבל לא מוכן שיחטטו לו בתיק. רוצה שבת אבל לא מוכן שיבחרו עבורו מה היא כוללת.
תהלה פרידמןצילום: קמפיין כחול לבן אני גם יודעת שהשאלה מהי מדינה יהודית אינה פשוטה גם עבור אדם דתי. ההלכה היהודית נוצרה לקהילת מיעוט ולא עסקה מעולם בשאלות ציבוריות. יש לנו המון ניסיון לאומי ומסורת ענפה בלהיות מיעוט, אנחנו ממש מומחים בזה, אבל אנחנו לא באמת יודעים להיות רוב ריבוני. ויש כאן משהו שצריך ליצור.
75 שנה לאחר קום המדינה אי אפשר לדחות יותר. אין די בהבטחת "חופש דת, חינוך ותרבות" ליחיד, אלא צריך להתחיל לשאול ברצינות, ובעיקר ביחד, מה זו מדינה יהודית ומה היינו רוצים שתהיה. בחינוך, בתרבות בדת. האם אנחנו רק אוסף קהילות אוטונומיות זו לצד זו, כמו שמציעה האידאולוגיה הרב-תרבותית? או שמא באמת יש לנו גם משותף? 75 שנה חלפו. הגיע זמן האחר כך.
- הח"כית לשעבר תהלה פרידמן היא ראש מרכז ליבא, מבית יוזמת המאה. מגישת הפודקאסט "מדינת היהודים"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
